כוחות האימה – מסה על הבזות. צילום: כריכת הספר.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

על הבזות והאימה

התיאוריה הפמיניסטית של התיאוריטקנית הבולגריה ז'וליה קריסטבה מתבססת על שני מושגים מרכזיים - הבזות והאימה. יאיר טלמור מסביר

ז'וליה קריסטבה (Julia Kristeva, 1941) , אחת מן התיאורטיקניות הידועות נולדה בבולגריה אך מצאה את דרכה אל לב הממסד האקדמי הצרפתי, דרך כתבים בתחום הסמיוטיקה. בשנים האחרונות מושתתת עבודתה בעיקר על הפסיכואנליזה של פרויד ולאקאן. את הפסיכואנליזה היא מתרגמת לשדה רחב יותר, ובוחנת דרכה את השדה התרבותי שלנו. במידה רבה מורגשת השפעתה של קריסטבה בעיקר בתחום ביקורת התרבות. ברומנים סמי-אוטוביוגרפיים שפרסמה, חודרת הכתיבה התיאורטית אל הכתיבה הספרותית. אחד המקורות המרכזיים לתיאוריה של קריסטבה אודות 'הבזות', כפי שבא לביטוי בתרגום החדש לספרה מ-1980 'כוחות האימה מסה על הבזות', היא הגותו של הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'ורז בטאיי, אשר הציג את מונח 'הבזות', כחלק מניסיון אוטופי לארגן מחדש את החברה. המודל של בטאי התייחס לאדם הכורע על ארבע, מפני שבתנוחה זו הראש והפה שווים, בגובהם ובחשיבותם, לפי הטבעת. קריסטבה מדגימה בספר זה את מושג 'הבזות' בשורה של התייחסויות תרבותיות מצד סופרים (פרוסט, ג'ויס, סלין ואחרים), ספר התנ"ך והברית החדשה ועוד.

הבזות (abjection) כפי שמציגה אותה קריסטבה, היא מה שהורחק מן הגוף והפך להיות 'אחר' וזר לנו, במובן שהוא מאיים עלינו. מושג זה אומץ בשיח הפמיניסטי, כביטוי לאימהות. אולם קריסטבה מרחיקה הרבה מעבר לשיח זה. היא מייצרת שיח חדש, שבו שותפים כולנו. "מי בסופו של דבר, אני שואלת אתכם, היה מסכים להיקרא "בזוי", סובייקט של הבזות או מועד לה?". הקריאה בספרה של קריסטבה מציבה את כולנו כשותפים סמויים, למה שהיא מכנה "כוחות האימה", המכילים את האיום והבלתי נתפש, ואת ההתנגדות לו, בעת ובעונה אחת.

הכתיבה מנסה לתהות על האופן שבו מושתתים הדחפים האנושיים, ובעיקר על מה שהם מסתירים. טענתה היא כי למרות ההדחקה (מושג של פרויד), מה שהוחבא ונדחק אל מחוץ לקיום אינו נעלם, אלא משרטט מחדש את גבולות ה-'היות' שלנו. מה שהודחק, הוא מה שאינו מתיישב עם ערכי המוסר שלנו, אולם הוא אינו מתבטא אך ורק בצורה של 'ציווי' שלילי בתודעה (אל תעשה כך או אחרת), אלה מתגנב אל חיינו כגופניות - הקרום בחלב החם, הפחד מן הגופני ומנוזלי הגוף (שתן, זרע, צואה ווסת) - תגובתו של הגוף, המתכווץ בבחילה ובתיעוב, והשפה, אשר מקבלת בפסיכואנליזה תפקיד גופני.

קריסטבה, בעקבות פרויד, מעמידה את 'הטאבו' כגורם מעצב באדם (גילוי עריות). כלומר, האיסור הבראשיתי שלנו הוא זה אשר מכונן את התשוקה שלנו אל מה שאינו אפשרי ואינו ממומש (האיווי). טאבו זה הוא 'מיתי ומייסד' בעת ובעונה אחת. את הופעתו של הטאבו היא בוחנת בשורה של יחסים דיאלקטיים בין מושגים כגון גוף-פסולת, אדם-אל או פנים-חוץ. כדי לבחון ולהבין את התיאוריה הזו אנו צריכים להכיר כי 'החוק', אשר מגדיר את מיני התועיבות, אינו רק אוסף של הנחות חברתיות בשדה התרבותי (כמו שמסמן לנו הפילוסוף מישל פוקו), אלה הוא מייצג בתרבות את ה- 'האלוהים'.

התיעוב ממה שבתוך הגוף - מן המזון המקולקל, מהגוף הנרקיסיסטי אשר משתקף בגוף שמולו (התשוקה ההומוסקסואלית) - מחזיר אותנו אל שיח, אשר במסגרתו הנשי והווסת, לדוגמה, מהווים עקבה של גבול ארכאי של הגוף. גבול המניח את ההבדל בין המינים, הבדל שפרויד טען כמוליך אל חרדת הסירוס. מה שבתוך הגוף מאיים עלינו, אולם גם מה שמחוץ לו עושה זאת.

חלק נרחב בספר מוקדש לתפיסת החטא ביהדות ובנצרות. ניתוח זה מוביל אל מרכזה של התרבות האירופית. ואכן, דבריה של קריסטבה אינם מכוונים בהכרח אל האוונגרד, אל אלו אשר מנסים לפרוץ את גבולות מוסכמות החברה, אלא דווקא אל הרוב השקט בחברה. קריסטבה מנסה לתאר מחדש את חוויית הקיום כחווייה דיאלקטית, רצופת מתחים פנימיים, אשר המיניות והפחד שולטים בהם בדרכים שונות.

הניתוח הפסיכואנליטי של קריסטבה את תשוקת הגוף, או ליתר דיוק את הרע בתפיסה הנוצרית, מוביל אותה אל הקישור בין יופי לפרוורסיה שהם "כשני צדי המטבע של אותה כלכלה". בשניהם הגוף מעורב בהגדרת הגבול של 'החוק'. תפיסה זו קנתה לה אחיזה בתיאוריה של האומנות זה מכבר, ומיוצגת בהרחבה באמנות וגם בקולנוע. בנצרות, הבזות אינה מתוארת רק כמה שיש לסלק, אלא כ"מקור להתענגות אינסופית", והיא מייצגת פעמים רבות את המעבר אל האלוהי דרך הטרנסצנדנטי. בהקשר זה מזכירה קריסטבה את פרנציסקוס הקדוש, המתערב במצורעים ונושק אותם, וגם את אנטוניוס הקדוש, גיבור סיפורו של גוסטב פלובר, אשר מגיע להתגלות אלוהית דרך קיום יחסי מין עם קבצן חולה צרעת המגיע אל בקתתו ביער.

הקריאה בספר אינה פשוטה. זו קריאה תובענית, המצריכה לעיתים הכרה מוקדמת עם מושגים פסיכואנליטיים. אולם אפילו ללא הבנה מוחלטת שלהם ניתן לגשש בספר הבנוי כנקודות המצטברות שוב ושוב בהקשרים שונים.

ז'וליה קריסטבה, כוחות האימה מסה על הבזות. הוצאת רסלינג, 180 עמ'

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...