ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.
עוד בראשי
 > 

סיפורו של גבר: ברלין #01

בהחלטה של רגע קונה ליעוז שי כרטיס טיסה לברלין. שם, בעיר העורות והטכנו, הוא מגלה שיש רעש ששום מקום לא יכול להשתיק

השגרה עטפה אותי היטב והכניסה אותי הביתה, לימים רבים שכללו בעיקר רביצה על הספה מול הטלוויזיה והמזגן.
כבר חודשיים שאני לא עובד.
מנסה להבין ביני לבין עצמי מה הכיוון החדש שבו הייתי רוצה ללכת.
באחד הערבים אני יושב בדירה שלי, על המרפסת ומעשן סיגריה.
בפלאפון שלי מופיעה הודעה מחבר שממש לפני כמה שבועות החליט שלחיות בישראל קצת חונק אותו והוא רוצה להתחיל מחדש, מעבר לים. 
בברלין.
אנחנו מתכתבים והוא מציע שאבוא לבקר אותו שם.
אני משתעשע ברעיון מעט אבל פוסל אותו מהר.
בתור ילד הורגלתי לחשוב שאני צריך להיות ריאלי. לחשוב היטב על כל צעד. להיות מחושב. 
טיסה לחו"ל, במיוחד בתקופה בה אני מובטל, נראית לי לא ריאלית.
מערכת ההלקאה העצמית שקיימת בכל אחד מאיתנו, וגם בי, לא מאשרת לי לעשות צעד כזה.
אני מסיים את איתו השיחה והולך לישון.
כשאני מתעורר בבוקר אני מחליט להזמין כרטיס מהרגע להרגע ולטוס לברלין.
זה אומנם לא המעשה הנכון, אבל זה כנראה המעשה שיוציא אותי משגרת החיים שחונקת אותי, ואולי ישחרר אותי בדיוק במקומות הנכונים.
שלושה ימים לאחר מכן אני מוצא את עצמי על מונית בשעת לילה מאוחרת, בדרך לשדה התעופה.
הרבה תקוות אני תולה בביקור הזה בברלין.
זאת הפעם הראשונה שאני טס לטייל לבד, בלי עוד חברים שטסים יחד איתי מהארץ, ואני מתרגש.
בברלין בקרתי כבר פעם, יחד עם האקס שלי.
טסנו לטיול של 10 ימים בעיר העורות והטכנו ואיפשהו שם, בין רחובות ארוכים וקרים לבין מרתפים חשוכים בהם מתנגנת מוזיקה קרה לא פחות, הבנו שאנחנו לא יכולים להיות יחד יותר.
חודש לאחר מכן נפרדנו.
מאז חלפו שלוש שנים ולא ביקרתי בברלין. 
היא הרגישה לי קצת כמו אנדרטה לתקופה רחוקה וכואבת ואני מודה שלא רציתי להביט בה שוב. 
הנסיעה לשדה התעופה עוברת מהר ואני מגיע.
צ'ק אין קצר, שליחת מזוודה והנה אני עובר את השער הקטן של הבידוק הבטחוני, בדרך לשער הגדול, זה שאפשר דרכו לצאת אל העולם.
בין שער אחד לשני, אני כמו ישראלי טוב, שורף זמן וכסף בדיוטי פרי וקונה שטויות שאני לא באמת צריך ופקט של מלבורו לייט.
ההמתנה מסתיימת ואני עולה על המטוס.
אחרי מעבר על הוראות הבטיחות שכוללות דיילת ממורמרת ואפוד צהוב עם משרוקית על הכתף אנחנו ממריאים.
בכל פעם מחדש אני נזכר עד כמה אני שונא טיסות דווקא כשאני על המטוס.
זה תמיד צפוף לי, הכיסאות לא באמת נוחים, והגברת לידך, שבתחילת הטיסה נראתה כמו דודה נחמדה, מתגלה אחרי שעה כדוב גריזלי אימתני שנשען עליך ונוחר.
את הספר שתכננתי לקחת איתי לטיסה שכחתי בטעות על מדף הספרים בדירה שלי, אז בלית ברירה אני קורא כתבות פרופיל מרתקות על יורד ים מאתונה, על מסעדן בן 80 ממלטה ועל כל אדם גנרי אחר ביעד אקזוטי שחברת התעופה מגיעה אליו.
בין לבין אני אוכל משהו שאמור להיות פנקייק עם פרות יער אבל דומה יותר לספוגית הקסם, גם בטעם וגם בצבע, ונרדם.
כשאני מתעורר אנחנו בדיוק מתחילים בנחיתה.
הגברת לידי, זאת שהפכה לדוב גרזילי ברגע שעצמה את העיניים, לחוצה עכשיו והיא אוחזת בידי.
אני מלטף אותה ומרגיע.
אנחנו נוחתים.
חתימה על הדרכון, מציאת המזוודה והנה אני בדרך אליך ברלין.
אני מודה שכשאני בחו"ל אני נהיה קצת חרדתי.
מאבד את חוש הכיוון, נלחץ מתחושת הזרות. 
מנווט הפוך מול המפות של גוגל ושוכח את האנגלית שלי לעיתים.
וגם הפעם, דרך שהייתה אמורה לקחת לי חצי שעה ושני קווי אוטובוס משדה התעופה מתארכת ולוקחת שעה וחצי + 6 עצירות לסיגריה וכדור אדוויל להרגיע את הראש, בתקווה שגם את הנפש.
אני מגיע אל הדירה של החבר, אבל הוא בדיוק חייב לצאת.
אני מתמקם בה ומגלה את החלל החדש לי.
מתקלח, מחליף בגדים ושולח הודעה לבחור גרמני שהכרתי כשהיה בחופשה בארץ.
אנחנו נפגשים והוא מראה לי את השכונה בה הוא גר. 
אנחנו מטיילים בין נוף אורבני הרוס מצד אחד, לבין פארקים וריאות ירוקות מהצד השני.
אני מבין שמה שקורה בברלין הוא איפשהו באמצע, בין הפריחה לבין ההרס.
הבחור הגרמני מציע לי שנעביר יחד את הלילה הראשון שלי בעיר ואשאר לישון אצלו.
אנחנו מבשלים לנו ארוחת ערב. הוא עורך את השולחן ומדליק נרות.
רגע לפני שאנחנו מתיישבים לאכול הוא אומר ברכה קצרה וכשהוא מסיים הוא מתקרב ונותן לי נשיקה.
ארוחת הערב טעימה לי, ותחושת החמימות אופפת אותי. 
ההודעות מהחברים בארץ לא מפסיקות להגיע.

"נו, היית כבר בסאונה??"
"עזוב הכל, לך לברגהיין!"
"קיט קט קלאב דחוף!!!"
"אתה בעיר הכי מדהימה בעולם, למה אתה נשאר בבית הלילה??"

לך תסביר להם שכל מה שאתה רוצה, אחרי כמעט 8 שעות שאתה בדרכים, זה להשאר בבית ולהרגיש בנוח במקום לצאת החוצה אל הכרך הסואן שגורם לך להרגיש קטן וזר.
אחרי שסיימנו את ארוחת הערב אנחנו מתרווחים בסלון והבחור הגרמני שלי מלטף לי את הזרועות.
הוא מעביר את אצבעותיו הארוכות והבהירות על זרועותיי העייפות והכהות ואני מרגיש בנוח ונרדם.
בבוקר אני מתעורר ומגלה שהעברנו את הלילה על אותה ספה מחובקים.
אנחנו מתחילים את הבוקר לאט, בקפה השכונתי.
אני מתכנן את סדר היום שלי וחושב על מה הייתי רוצה לעשות בחופשה הזאת.
התשובה היא לטרוף את העיר. 
להפוך כל קלאב. לבקר בכל סאונה. לכבוש כל בחור.
השעון כבר מראה צהריים ואני מתחיל לעשות את הדרך חזרה לכיוון הבית של החבר הישראלי, אצלו אני מתארח.
הסתבכות קלאסית בין קווי הרכבת התחתית, נסיעה לכיוון ההפוך ועוד פעם בה האנגלית בורחת לי מהראש תוך כדי לחץ, ואני מגיע בסוף אל הדירה.
אנחנו יושבים לשוחח, החבר הישראלי ואני.
הוא מספר לי על תחושת השחרור שהוא חווה פה, על כמה הכל נוח. 
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות נפרסת לנגד עיניי מבין מילותיו.
אנחנו מחליטים לקחת את עצמנו לשחייה באגם הקרוב. 
נסיעה של 40 דקות בשלוש רכבות ואנחנו שם. 
פשוט. קל. נגיש.
לאחר שחייה באגם והרבה שיחות בנושא ברלין
vs תל אביב אנחנו חוזרים לדירה.
הערב יורד, הלילה אשן כאן.
אני מחפש לעצמי מקום נוח בדירת הסטודיו הגדולה אבל לא מוצא.
אני לא יודע אם זאת הבהלה הכללית שלי, או ההמצאות עם אדם נוסף בחלל אחד במשך זמן ממושך, אבל אני מרגיש שלא בנוח.
הלילה עובר עליי בשינה מועטה, כנראה שגם בגלל עומס החום הבלתי צפוי שנוחת על העיר.
בבוקר אני מתעורר, חדור מוטיבציה לצאת החוצה ולחקור את השטח. 
להטמע בך, ברלין.
אני לוקח רכבת ומתחיל לטייל. 
יורד בתחנה רנדומלית ובוחן את השכונה לאורכה ולרוחבה.
בסופו של דבר אני מגיע אל השער המפורסם הניצב בסופה של שדרה ארוכה שממש בימים אלה עוברת שיפוץ.
אני יושב על ספסל, ביד אחת אוחז נקניקייה ברלינאית עם המון קטשופ וחרדל, ביד השניה את הטלפון שלי שמעדכן בזמני ההגעה מהיעד הנוכחי בו אני נמצא ועד הדירה הקטנה שלי בתל אביב, ישראל.
בין רעשי השיפוצים אני יכול לשמוע נגן רחוב מנגן מנגינה מוכרת.
הרעש הגדול לא מאפשר לי להקשיב לה היטב.
אני מביט רגע פנימה, אל תוך עצמי, ומבין שאותו רעש גדול מפריע לי להקשיב למנגינה המוכרת והאהובה שמתנגנת כרגע בחיי.
ואת אותו רעש גדול, אני לא מצליח להשתיק. גם לא כאן.
השמש מתחילה לשקוע אט אט ואני עדיין יושב על אותו ספסל, ליד אותו נגן רחוב, גונב עוד סיגריה אחרונה, ומפנטז על הרגע בו הרעש ייעלם. 
הרגע בו המוזיקה תישמע ואני אוכל לעשות אותך ברלין. 
לעשות אותך בדיוק כמו שהייתי רוצה.
מבלי לפחד, מבלי להירתע. 
מבלי לחשוב עליך כאנדרטה מוחשית לאהבה שהתפוררה.
מבלי לחשוב עליך יותר מידי. 
מבלי לחשוב עליך עמוק מידי.
פשוט להקשיב למוזיקה שמתנגנת ברקע.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...