עוד בתרבות ובידור
 >  > 

מותו של מחזאי

בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו המחזאי היהודי אמריקאי ארתור מילר. דן לחמן סוקר את פעילותו של מי שהפך לאחד מגיבורי התרבות של המאה העשרים

בסוף השבוע האחרון נפטר המחזאי הגדול ארתור מילר בגיל שמונים ותשע. מילר, אמריקאי רב כיבודים ופרסים, היה בין השאר גם יהודי, גאה ביהדותו, שקיבל לפני כשנתיים את פרס ירושלים. הוא עומד, ביחד עם כמה אחרים, ליד עריסת לידתו של התיאטרון האמריקאי המודרני. אך לא רק למודרניות הכתיבה אחראי מילר, אלא להרחבת הראייה של אפשרויות הבמה, והבאתו של הקולנוע אל במת התיאטרון. בשנות הארבעים עלה גל של כותבים, שהצליחו להעמיד את האדם הקטן, האנטי גיבור, היומיומי, במרכז הכתיבה. רובם היו סוציאליסטים בהבנתם, וניסו להעלות בעיות קיומיות של אחרי המשבר הכלכלי ומלחמת העולם. אלא שמילר היה יחיד במינו בתפיסתו את האפשרויות הגלומות בבמה. כשכתב את המחזה מותו של סוכן ב-1949, יצר לראשונה את אפשרות הוצאת העלילה ממקום אחד למקומות רבים, באמצעות "הקיר השקוף", המאפשר להראות את המתרחש בכמה מקומות בו-זמנית - עריכה קולנועית של ממש (את המחזה הזה ביים איליה קאזאן, שהלך איתו כברת דרך ארוכה, עד שנפרדו דרכיהם הרעיוניות בימי מקארתי). אך לא רק צורנית טכנית פרץ מילר דרכים חדשות. הוא הצליח לאחד במחזה זה את המסורת של הטרגדיה הגדולה עם תיאטרון מודרני והבאתו לרלוונטיות לצופים. אחד התעשיינים הקפיטליסטים הגדולים כל כך התרגש מהטרגדיה האישית של ווילי לומן, גיבורו של "מותו של סוכן", שנתן הוראה לא להוציא לפנסיה סוכני מכירה נודדים, וכך היתה למילר השפעה ממשית על בני אדם. עוד לפני מותו של סוכן כתב מילר את כולם היו בניי, ובו הוקיע את סוחרי הנשק של המלחמה, ועשה לעצמו לראשונה שם של לוחם מוסר. בשנות החמישים, ימי המקארתיזם, הוזמן מילר ה"אדום" להעיד בפני "הוועדה לפעולות אנטי אמריקאיות". הוא לא נשבר ולא דיבר. ידידו הטוב, ובמאי מחזותיו הראשונים, איליה קאזאן כן דיבר, ודרכיהם נפרדו. בעקבות אירועי אותם ימים נכתב המחזה ציד המכשפות, המתרחש לכאורה באמריקה של המאה ה-17, ועוסק בהוצאת דיבה ורדיפה על ידי צדקנות הקהילה. במחזה נוסף, מראה מעל הגשר עסק מילר במהגרים ובהתנגשות התרבויות בארץ ההגירה הגדולה, אך כמו בכל מחזותיו האחרים מרכז הכובד במחזה הייתה המשפחה האמריקאית החדשה, על כל היצרים ומערכות היחסים הסבוכים והדחוסים שלה. פרסום עולמי ממין אחר לו זכה מילר היה בשל נישואיו לאלילת הבד הגדולה, מרלין מונרו. היא - אישה יפהפיה בשיא הקריירה. הוא - האינטלקטואל גבוה רזה וקיפח, איש הרוח האולטימטיבי. "היפה והחיה". בימי נישואיהם החלה מונרו להידרדר נפשית, ואת ימי הנישואים הללו תיאר מילר במחזה אחרי הנפילה, שבו מוצגת דמותה של מונרו ההיסטרית, הנתונה להשפעות אלכוהול וכדורים. זה איננו מחזה ממש טוב, אך מובן מדוע הרגיש מילר צורך לכתוב אותו, הן כדי להיפטר בתוכו מהדמונים שהשאירה, והן כדי להסביר לעולם למה עזב את החלום הגדול של הגברים בעולם. מילר סלח לקאזאן ונתן לו לביים את הבכורה העולמית של המחזה הזה. בארץ הועלה המחזה בתיאטרון הקאמרי, וגילה אלמגור זכתה לאחד מתפקידיה הענקיים. ראיתי את ההצגה גם בפריז, שם שיחקה את מונרו שחקנית נפלאה של אותם ימים, אנני ז'ירארדו, והאמינו לי - ההצגה בארץ הייתה משכנעת יותר ואלמגור הייתה טובה יותר. קודם לכן, לפני גירושיהם כתב מילר תסריט למונרו - יוצאי הדופן, בו שיחקו לצד מרלין מונרו קלארק גייבל ומונטגומרי קליפט. בדיעבד, למרות בעיות רבות וכשלונו של הסרט, הוא הפך לאייקון עצוב, כי אף אחד משלושת הענקים הללו לא עשה עוד סרט בחייו. גייבל מת מיד לאחר השלמת הצילומים. קליפט קצת אחריו ומונרו התחילה לצלם סרט חדש עליו הצליחו לעבוד רק שלושה ימים, וממנו נותרה רק סצינת עירום חלקי של מונרו בשיא יופייה ובשלותה שוחה בבריכה. באותם ימים הם כבר לא היו נשואים. כל מחזותיו הראשונים הועלו בארץ בהצלחה גדולה, כמה וכמה פעמים. מילר כתב גם כמה ספרים והמשיך לכתוב מחזות עד יומו האחרון. איש דגול מחזאי גדול ויהודי גאה. יהא זכרו שמור בתרבותנו.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...