פט שופ בויז, Super
פט שופ בויז, Super. צילום: יחסי ציבור.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לשרוף את הרחבה

חני בר ציון מודה לנערה שהיתה, שהתאהבה בגיל 15 בפט שופ בויז, ומבקשת מהמעריצים המושבעים שלא ינדו אותה. ככה זה כשמפסיקים לעקוב אחרי הלהקה היצירתית אבל ממשיכים לאהוב את התוצאות

את הסקירה הזאת אני כותבת כשאני מאזינה לאלבום החדש של הפט שופ בויז, Super, בפעם הראשונה כחתיכה אחת. עד עכשיו צדתי ביוטיוב טיזרים, סינגלים, שלל רמיקסים ששוחררו, והנה הדבר האמיתי. ובכל זאת, מי כותב סקירה על אלבום שהוא לא שמע?

אני.

אולי כי אני לא כותבת על האלבום, אלא על הפט שופ בויז עצמם. אולי כי "אלבום" הוא כבר לא מה שהיה פעם, מין דבר כזה שמודפס ומשוחרר פעם אחת ויחידה; היום הכל הרבה יותר נזיל. אולי כי כבר קראתי את כל הסקירות האחרות אז לא אגיש כאן עוד מאותו דבר - גיגול פשוט ויש לכם את זה. 
כך שאני ניגשת לאלבום הזה כשאני כבר עמוסה במידע, ציפיות, שמחות ואכזבות של אחרים. קראתי ראיונות עם הפטשופ בויז, קראתי על האלבום, ונשאר לי רק לשמוע, בחיי. הגיע הזמן.
בשנים האחרונות אני מתייחסת לאלבומים של הפט שופ בויז כמקשה אחת ופחות כאלבום מסודר עם שירים מובחנים. הם התחילו להוציא אלבומים במהירות האור וכבר איבדתי את הספירה, אם כי מעולם, אני מבחינה במבט לאחור, לא באמת זכרתי מה נמצא איפה. זה היה איכשהו קל באלבומים ספציפיים כמו - Please  - הראשון!, Behaviour - האלבום שאין שני לו, Very - פופ-על מובחן ומשנה חיים, ו-Bilingual - 'האלבום הלטיני'. אבל בשנתיים-שלוש האחרונות אני אפילו לא מנסה. יסלחו לי המעריצים המושבעים שכן יודעים, אני עפר לרגליכם. בבקשה תשאירו אותי בקבוצת הפייסבוק.

איכשהו כבר אי אפשר למצוא סקירה שלא מאוכזבת מהפט שופ בויז, שלפעמים נראית לי בכלל כמו תלונה על עצם העובדה שהם ממשיכים לעבוד ולא השאירו את עצמם אי שם באייטיז כלהקה להתגעגע אליה. אומרים שהם לא פוליטיים כמו שהם היו פעם, שהם יותר מידי מלנכוליים או יותר מידי מרימים, שהם מתאמצים, שהם איבדו את זה. אני לכשעצמי פשוט מרוצה שהלהקה האהובה עליי בעולם, להקת הבית, ממשיכה לעבוד בחריצות ולתת לי עוד מהקסם שלה. בשום מקום לא כתוב שאני חייבת לאהוב את כל השירים. אני רואה אותם מוגשים לי כאופציה, ומתוכם כמה שאני אוהב - הרווחתי. 

אני מגלה שיש באלבום הזה, כמו תמיד - תמהיל פטס רגיל: דיסקו לפנים, דיסקו לפנים במקצב לטיני\אחר, שיר מהורהר, שיר עצוב מוות, שוב דיסקו לפנים, ושיר סוגר במקצב חצי מהיר ומילים מהורהרות. מבחינתי הטענה היחידה שלי כלפיהם באלבום הזה היא לגבי הרצועות השקטות יותר, עם BPM שאי אפשר לרקוד. אין דבר מבאס יותר מגוף שכבר רוקד מעצמו (Undertow - אוהבים אותך!) שפוגש שיר אפוקליפטי כמו Sad Robot World שמדבר בדיוק על מה שנראה לכם שהוא מדבר. בשביל זה עצרתם אותי? 

סך הכל הפט שופ בויז תמיד היו כאלה, מדברים על אותו נושא בשני קולות. מצד אחד לחיות זה נס, מצד שני תראו מה אנחנו מעוללים לעצמנו. לפעמים המילים תואמות את הלחן - מילים כייפיות ומוזיקה רקידה או מילים מוות ומוזיקה איטית, ולפעמים להפך. ההתמחות שלהם, הפתרון שניל כמעט תמיד מציע, הוא שילוב: בואו נלך לדיסקוטק ונשכח. לכל אלבום יש את שיר ה"בואו ונרקוד, נשכח" שלו. ושוב התלונה היחידה היא למה לעצור את הקצב בשביל להיזכר במה שאנחנו מנסים להדחיק? תשימו את זה בבי-סייד, אנשים! או תעשו דיסק מהורהר עד הסוף. Elysium, למשל, היה כזה. רבים ממעריציהם רצו לחתוך ורידים אבל אני הסתדרתי איתו. 

אז מה נכנס בהם בשנים האחרונות? אולי זה הגיל (60!) והצורך להספיק, אולי זה המעבר מחברת התקליטים הוותיקה להוצאה עצמית שמאפשרת חופש פעולה גדול יותר, אולי הם בתקופה יצירתית במיוחד. כך או כך אני יודעת שבחרתי נכון בנעוריי. התאהבתי בלהקה פורייה ועסוקה. כיפאק היי לבת ה-15 שהייתי. 

האלבום הזה הוא הפופי ביותר מהאחרונים. חלאס ישבנו על הבר, בחזרה לרחבה. הגוף שלי כבר מזמן בהיפר. השיר The Pop Kids מסמל מבחינתי את כל האלבום והוא המנון לאוהבי פופ כמו ש-Go West היה לגייז.

אבל לצערי הוא כנראה לא יהיה פורץ דרך ומפורסם כמו האחרון. כשאני שומעת את השיר הזה - והוא שוחרר כסינגל אז הספקתי לחרוש עליו - ישר בא לי לארגן דגל ולפתוח מדינה. המנון כבר יש. גם כמעט בלי לראות דיסקוטים מבפנים אני יודעת שהבית שלי הא פופ. והפט שופ בויז הם מנסחי החוזה.

אז הנה בכל זאת סקירה קצרה ואחריה אתם משוחררים לרקוד: יש באלבום הזה המנוני רחבות ריקודים, עם מילים ובלי, שיר על נעורים (Twenty Something), שיר פוליטי (The Dictator Decides), שיר אפוקליפטי (Sad Robot World), שיר אהבה (Say it to me), שיר פותח שמעיד על הצהרת כוונות (Happiness) ושיר סיום שמדבר ספק על העולם ספק עליהם עצמם, עם מילים כמו נעלם לתוך האוויר, אף אחד לא ידע, אפילו לא נארוז. 

שלא תעזו.

ולסיכום: מתוך 12 שירי האלבום אהבתי ממש תשעה וחיבבתי עוד שניים. So far so good. ועכשיו, לכו לשרוף ת'רחבה.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...