חניף קוריישי, הגוף. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

נפש בריאה בגוף צעיר

גבר מבוגר מנסה להשיב לעצמו את נעוריו בדרך לא שגרתית, ובוחן מחדש את עולם הצעירים דרך מוחו הזקן. התובנות של חניף קוריישי אולי אינן מעמיקות, אבל מרתקות

חניף קוריישי פרץ לתודעה, לפחות בארץ, בעקבות הסרט "מכבסה יפהפייה שלי" - הסרט הראשון שנעשה לפי תסריט שכתב. הסרט מגולל את סיפור אהבתם של פנקיסט אנגלי ונער פקיסטני, אך מעבר לסיפור האהבה ההומוסקסואלי המחמם לב, נחשף בסרט נושא שמעסיק רבות את קוריישי - חיי המהגרים הפקיסטנים בלונדון המנוכרת. הוא הספיק גם לביים בכשרון ניכר את תסריטו "לונדון הורגת אותי", וכמה מספריו אפילו תורגמו לעברית. כעת יוצא לאור בעברית "הגוף" אוסף המכיל נובלה אחת, ושבעה סיפורים קצרים יותר מפרי עטו.

"הגוף" הוא גם שמו של הסיפור הראשון באוסף, והארוך ביותר בו. שמו של המספר הוא אדם, שם שהוא תמיד סמלי וטעון. איש בן למעלה משישים, המספר על עצמו, מצבו הפיזי, גופו ההולך ומזקין. אלא שמוחו צעיר, ורוצה להמשיך ליצור ולאהוב. כמעט כנגד רצונו, הוא מחליט ללכת למסיבה שהוזמן אליה, וחוצה את העיר ברגליו "לונדון אינה נראית עוד כמו חלק מבריטניה- שהיא, מקום עגום, צר אופקים ומלא שדות, חנויות נעולות וערים המנסות לחקות את לונדון"

במסיבה פונה אליו ראלף, סטודנט לתאטרון, המלא הערצה לכתביו. צעיר יפה תואר, מלא ביטחון עצמי ולא נראה שחצן. במהלך השיחה מציע ראלף לאדם הצעה, סודית בינתיים, משהו שהוא בין המדע הבדיוני ובין אגדת פאוסט, בה מוכר פאוסט את נשמתו לשטן תמורת שנה אחת של נעורים וזכייה באהבתה של מרגריטה. אלא שכאן אין שטן ואין נשמה, ישנם רופאים העוסקים במדע, עדיין בדיוני. ישנה עסקה. אדם יוכל להשתיל את מוחו ולהחליף את גופו הזקן בגוף צעיר. ראלף מגלה כי הוא עצמו עבר את התהליך, ולמעשה הוא זקן יותר מאדם. קוריישי איננו מתכוון לכתוב אגדת פאוסט מודרנית. הרבה יותר מעניינת אותו הקידמה הטכנולוגית, הכמעט בדיונית, שבה האפשרות להחליף גוף תהיה קיימת במציאות, ולא במדע הבדיוני.

בדרכו הביתה עולה בו הרהור, שעובר בראשם של רוב בני האדם המזדקנים - "כיצד הייתי חי לו ידעתי את כל מה שאני יודע עכשיו אבל האין זה רעיון מגוחך? אם יש משהו ההופך את החיים והרגשות לאפשריים, הרי הוא הארעיות". ראלף מסביר לאדם את תהליך השתלת המוח בגוף צעיר שמת, ואדם הולך למקום של "גופימחדשים" לעבור את הניתוח. ניתנת לו אפשרות לבחור בין גופות, והוא מסכים לעשות את הניסיון לשישה חודשים, עם אפשרות לחזור לגופו הישן. הרופא מציע לו את האפשרות לחזור בתור אישה צעירה.

"יש גברים שרוצים ללדת, או לעשות אהבה בתור אישה או שתוכל לבחור בגוף שחור.. חשוב כמה תוכל ללמוד על החברה... כן, אמרתי אבל למה שלא פשוט אקרא על זה ספר?"
"בחנתי כמה גופות ואז עצרתי. ראיתי את "הבחור שלי" או יותר נכון, נראה כי הוא בחר אותי. גבוה ומוצק, בעל יופי קלאסי לא פחות מפסל במוזיאון הבריטי, הוא לא היה לבן או כהה אלא שחום, בעל פין יפהפה ועבה וביצים כבדות. סוף סוף אזכה בגוף של כדורגלן איטלקי. פניו הזכירו את פניו של אלן דילון הצעיר, עם המוח שלי כמובן. זהו אמרתי. זה האיש שלי. הוא נראה מצוין. אנחנו מוצאים חן זה בעיני זה"

לקראת השינוי עובר אדם שוב בראשו על השינויים שחלו בו בהזדקנותו. הכתיבה אומנם אינה מעמיקה, אבל למי שלא עבר עדיין את תהליך ההזדקנות בעצמו, יש בה צורך על מנת להבין את השינוי שיחול בו לאחר הניתוח והחלפת הגופות. רשימת המצאי היא לא קטנה וכוללת כמה הבחנות מעניינות.

כשהוא מעורר אחרי הניתוח, אדם בוחן את עצמו בראי "הלכתי והתאהבתי בעצמי. לא שהיופי, או החיים עצמם, הם בעלי משמעות, אם אתה לבדך בחדר. גן העדן הוא אנשים אחרים". משפט זה עומד בניגוד מוחלט לקביעתו של סארטר, שהגיהינום הוא הזולת. ואכן, מגיע הרגע, בו דמוי-דויד של מיכאלאנג'לו, יוצא לבדוק את העולם מנקודת ראות חדשה. מכאן מתחיל המסע של המוח המבוגר בגוף הצעיר, זה שיכול לבחון ולהבין דברים על מישורים מקבילים; לראות את אשתו מרחוק וכמעט שלא לזהות אותה בעיני הצעיר החדשות שלו. היא, כמובן, לא העיפה בו מבט, כי הוא מהצעירים, והיא מהזקנים - המרחק שקודם לא ממש שם לב אליו.

ההפתעה הראשונה שנכונה לו היא כשזוג הומואים ניגש אליו ומתחיל לדבר איתו כאילו היה חבר קרוב. "אתה כבר לא מדגמן, נכון? וגם את הדבר ההוא אתה כבר לא עושה בשביל כסף?" סימן שאלה ראשון שמתעורר בראש היפה הזה. "כמו הרבה סטרייטים הסתקרנתי ממתירנותם של כמה מחברי ההומואים, ממאות ולפעמים אלפי בני הזוג שלהם.....זה מכבר הערצתי וחמדתי את מה שראיתי כחייהם החדשניים והניסיוניים של ההומואים. את קיבולת התענוגות שלהם. הם המציאו מחדש את האהבה, החזיקו אותה קרוב ליצר... הסטרייטים היו תקועים עם הדגם הישן. מובן שקינאתי בכל הסקס הזה ללא פני אנוש כאובים" אלא שהגוף, אין לו רצונות מיניים משלו, וכל העניין שיתעורר ב"גופחדש" יהיה הטרוסקסואלי.

התובנות החדשות שלו הן בין דוריות. הוא משווה את חייו הצעירים של פעם, לאלו של עכשיו, ואת חייו הבוגרים המלאים לחיים הנהנתנים של הצעירים שהוא מתחבר אליהם. לצערי, הסיפור שטחי מדי. רעיון מצוין שיכול לתת כר לאפשרויות עמוקות. למשל, אם לרגע נרמזת השאלה האם הגוף החדש יכול להשפיע בדרכו על החיים החדשים, הרי שמלבד כמה תופעות פיזיות, של בריאות גדולה יותר, קוריישי לא מפתח את הכיוון. הוא מרפרף על תופעות, כמו פמיניזם, אליהן הוא אמור להתייחס באופן שונה כמבוגר וכצעיר, אלא שבחייו כצעיר הכל הוא העמדת פנים, בשל מוחו המבוגר. הגוף החדש הוא רק כלי יפה, המתפקד יותר טוב מגופו המקורי המתבלה. קוריישי הוא איש חכם. יש כמה תובנות מעניינות בסיפור. הרעיון שאנשים יפים יירצחו בשביל גופותיהם, ולא בגלל התשוקה אליהם, הופכת להיות אפשרות שהוא חושב עליה. למרות קטעים מעניינים רבים, לא תמיד הכל מתחבר יחד. הסיפור נגמר בחטף, ולמעשה ללא פתרון או סוף מניחים את הדעת.

דווקא הסיפורים האחרים טובים יותר, אלו שבהם הוא אינו עושה ניסיונות בשטח לא לו, אלא מתעסק במה שהוא יודע - בזיהויי הדברים הקטנים, שעושים את החיים למעניינים ולשונים. בסיפור קצר אחד מתערער עולמו של זוג צעיר, כשלדירה לידם עובר לגור זוג הזהה להם בכל, כולל השמות הפרטיים. בסיפור אחר נפרשת מערכת יחסים בין איש מבוגר למשפחתו ולאימו, וגילוייה מחדש בגילם המבוגר. בכל הסיפורים הגיבורים הם אנשים מבוגרים, הנמצאים לרוב במפגשים עם ילדיהם, או עולם הצעירים המשתנה, בעוד הם עומדים מול שאלות קיומיות. הסיפורים הם אנגליים לחלוטין. אין הפעם גיבורים הודיים, או בעיות התערות של מהגרים, והם כתובים במיטב כשרונו של קוריישי.

חניף קוריישי, הגוף. תרגום: עופר שור. הוצאת זמורה-ביתן, 386 עמודים בכריכה רכה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...