עוד בתרבות ובידור
 >  > 

היצ'קוק שלא הכרתם

באיחור קל של ארבעים שנה מעניקה לנו הוצאת בבל מתנה יפה לתחילת השנה - ספרו המצוין של טריפו על היצ'קוק. ספר חובה לכל חובב קולנוע

באיחור קל של ארבעים שנה מעניקה לנו הוצאת בבל מתנה יפה לתחילת השנה - ספרו המצוין של טריפו על היצ'קוק. ספר חובה לכל חובב קולנוע ולכל מי שרוצה לדעת מה הוא קולנוע באמת. במשך חמישים שעות טריפו מראיין ומדבר עם היצ'קוק, לכאורה על שאלות טכניות, ועל ניתוח מקצועי של הסרטים, אך למעשה - על המרכיבים העושים סרט לסרט טוב.

בסוף שנות החמישים של המאה שעברה התחילו ז'אן לוק גודאר, פרנסואה טריפו, קלוד שברול, אלן רנה ואחרים, לפרסם ביקורות קולנוע בכתב העת מחברות לקולנוע בפריז. הייתה להם תיאוריה לגבי הקולנוע הישן, הצרפתי, שנגדו כתבו. בהמשך כתבו על הסרטים בני זמנם, ובכלל זה הסרטים האמריקנים, ושינו הן את צורת הכתיבה על קולנוע, והן את ההתייחסות אל כמה מהבמאים שנחשבו למקצוענים" בלבד, אותם הכתירו כבמאים גדולים במיוחד. כשהחל לקנות את פרסומו, החלו לתרגם את "מחברות לקולנוע" לאנגלית, וצורת המחשבה שאפיינה אותו הגיעה לאמריקה ולאנגליה ושינתה כליל את אופי כתיבת הביקורת, ואם כיום יאיר רווה, או יקיר אלקריב, יכולים לכתוב כמו שהם כותבים, הרי שזה בהשפעתו ובזכותו.

בזכותם הוכרו במאים כג'ון פורד הווארד הוקס ועוד כמה כבמאים אותם מכנה טריפו "אספני אוסקרים מקצועיים". הם ניתחו את כל עבודתם והראו שהם עושים קולנוע אמיתי, צרוף, ולא סתם סרטי בוקרים או דרמות. את ג'רי לואיס, בסרטים שביים, הפכו מקומיקאי סתמי לאסתטיקן בעל הטעם הטוב ביותר לזמנו בהוליווד. אך מעל כולם ניצב היצ'קוק, אותו הכתירו כגאון קולנוע, אף שעד אז נחשב לבמאי סרטי מתח מצליח ומסחרי, ולא יותר. בעיניהם הוא היה המייסטר הגדול של זמנו, והם הוכיחו זאת בסדרת מאמרים שניתחו את סרטיו ובכמה ספרים שכתבו עליו. הם הוכיחו כי הוא לא סתם במאי סרטי מתח, אלא עוסק במהות הפנימית של חטא ועונש, בטוב ורע, במוסר ודת, בסטיות ומבנים נפשיים קיצוניים, וברגש אשמה כמעט קפקאי. היצ'קוק נפל קורבן, לבושתו הגדולה, לחוש ההומור העצמי שלו, ולראיונות המבודחים שנתן לאין ספור עיתונאים, והפך עצמו בעיני הכלל לבמאי מותחנים יעיל וזהו. כשבוחנים את סרטיו של היצ'קוק במקצועיות, מגלים כי לכל אורך הקריירה שלו ניסה לבנות סרטים, שבהם כל רגע הוא הרגע הטוב ביותר. סרטים שבהם אין חורים וכתמים. אומנות יצירת המתח היא אומנות שאיבת הקהל פנימה, בכך שדוחפים אותו להשתתף בסרט.

הספר מתחיל בסיפור פגישתם הראשונה של טריפו והיצ'קוק, בשנת 1955. קלוד שברול וטריפו, אז עדיין מבקרים בלבד, מגיעים לסנט מוריץ לראיין את היצ'קוק, שעורך שם את סרטו לתפוס גנב. הם מגיעים ביום קר, ומבלי משים מחליקים לבריכת מים קפואה, שוברים את הקרח, צוללים במים, והראיון מתבטל כי לא היו להם בגדים להחלפה. עם הימים יספר היצ'קוק שבכל פעם שהוא רואה זוג קוביות קרח מתנגשות זו בזו בכוס וויסקי הוא נזכר בהם.

היצ'קוק נולד ב-1899. בנעוריו למד הנדסה והייתה לו יד טובה ברישום, והוא שהוביל אותו לקולנוע, במקרה, לאחר שהוצע לו לצייר עיטורים לכותרות שבין הסצינות. משם כבר התקדם בכוחות עצמו, אך מעולם לא למד קולנוע. את סרטו הראשון ביים בלונדון בשנת 1922, שנות הסרט האילם. הוא בחן את הבדלי טכניקת הצילום בסרטים הגרמניים, האנגליים והאמריקאים, מהם למד בעצמו מה סוג הצילום והתאורה ההופכים לצילום נכון", ושינה את טכניקת הצילום הבריטי. מסרט לסרט היצ'קוק שיכלל את יכולתו, ופיתח אמצעים חזותיים חדשים, המתוארים בעניין רב בספר.

בסרט הדייר, עדיין סרט אילם, היצ'קוק מראה את עצמו לראשונה בסרט, גימיק שהפך עד מהרה לסימן ההיכר שלו - בהתחלה זה היה תועלתני. היה צורך לרפד את המסך וחסר ניצב. מאוחר יותר זה הפך לאמונה תפלה, ולבסוף להלצה. אך כיום זו הלצה מכבידה ועל מנת לאפשר לקהל להתרכז אני מקפיד להראות את פרצופי בחמש הדקות הראשונות של הסרט". כך נפתרת באחת השאלה שהעסיקה צופים רבים, מה התעלול הזה להיראות בכל סרט.

היצ'קוק עשה גם מספר סרטים עם רמיזות הומוסקסואליות. הראשון, רצח, משנת 1930, ואחריו החבל מ-1948, וזרים ברכבת מ-1951. ב"חבל" השתמש היצ'קוק ביסודות של סיפור אמיתי אודות שני צעירים יהודיים, שרוצים לבצע את הרצח המושלם. הוא שינה את הסיפור כולו והשאיר רק את רעיון הרצח, ומערכת היחסים בין שני הרוצחים. ב"זרים ברכבת" הסיפור מורכב יותר. טניסאי יפה תואר, חוזר מתחרות. שכנו לתא הרכבת, צעיר אחר, מציע לו שירצחו זה את אביו הקמצן של האחד, וזה את אשתו הרודנית של השני. מכיון שלא ניתן יהיה לקשר בין הרוצחים לנרצחים, הרצח לא יפוענח. הטניסאי מסרב, והשני מפתח כלפיו יחסים אובססיביים הומוסקסואליים לטנטיים, הנראים לחלוטין כהתאהבות.

ב-1933 הקריירה של היצ'קוק בנסיגה. הוא עשה כמה סרטים שהביקורת, הקהל, וכעת גם היצ'קוק עצמו, לא אהבו. אבל אז נופל לידיו התסריט של האיש שידע יותר מדי, אותו צילם לראשונה ב-1934, ואף חזר אליו ב-1956 וצילם אותו מחדש באמריקה, עם ג'ימי סטיוארט בתפקיד הראשי. מכאן התחילה עלייתו המטאורית, וגיבוש סגנונו האישי והמיוחד. משנת 1944 מתחיל תור הזהב של סרטיו המופלאים. אין טעם לציין אותם אחד אחד, כי רובם לא נראו בארץ עידנים, ומעט מדי זוכרים אותם.

אחד מסודותיו של היצ'קוק, כפי שסיפר עליהם לטריפו, הוא המק'גאפין שם שהמציא היצ'קוק לסוד, המניע את גלגלי המתח של העלילה, בעוד שהוא עצמו איננו חשוב כלל ואין לו משמעות לסרט. בין אם זה מכתב האמור להגיע בסתר לתעודתו, או בקבוק יין המכיל אורניום (בסרט משנת 1944, שנה לפני השימוש בפצצה האטומית, כשאיש בקהל לא ידע מה זה אורניום). המק'גאפין הוא הדבר שגיבור הסרט חייב להכיר בחשיבותו, ולשכנע את הקהל שיש חשיבות לשליחות, להביא את הסוד למקומו. הפתרון אף פעם איננו בסוד, אלא במערכת היחסים, הנרקמת בין הגיבור הנרדף לסביבה ולרודפים. היצ'קוק מרבה לדבר על התסריט המושלם. הסרט העשוי עוד לפני הצילום הראשון שלו, ומסביר בחינניות היצ'קוקית כיצד פתר כמה תעלומות צילום, ואת הכלל החשוב ביותר - ככל שדמות הרשע תהיה מוצלחת יותר כך יהיה הסרט מוצלח יותר.

ב-1948 ערך היצ'קוק את אחד הניסיונות המרתקים בתולדות הקולנוע, ניסיון העומד, לכאורה, כנגד כל התיאוריות העצמיות שפיתח. הסרט "החבל", אותו סרט העוסק בזוג סטודנטים המנסה לבצע את הרצח המושלם, מתרחש כולו בתוך דירה - סרט המצולם כולו ב"שוט" אחד בן שעה וחצי. כמעט כמו הצגה מצולמת על במה, אלא שהמצלמה איננה סטטית בסרט, היא נעה, והעריכה נעשית, לכאורה, תוך כדי צילום. זהו גם ניסיונו הראשון של היצ'קוק לעבוד בצבע.

לאחר מכן החלה סדרת סרטים מפוארת, המוצגים עדיין לעתים בכבלים ושאפשר להשיג בספריות, והראשון שבהם חלון אחורי (1954). סרט על עיתונאי עם רגל שבורה, שהוא למעשה מציצן העסוק בהצצה לשכניו, ובמשמעות של כל מה שראה, עם גרייס קלי כנציגה המובהקת של הנמרות הבלונדיות הקרירות. היצ'קוק גורם בסרט לכל צופה באולם להפוך למציצן לבניין ממול, שם נפרשים לעיניו סיפורי אהבה שונים, שאחד מהם מובל, אולי, לרצח.

סרטים רבים אחרים עסקו בנושא שהיה אהוב במיוחד על היצ'קוק - אדם המזוהה בטעות כמישהו אחר, וצריך להלחם ברודפים אותו. פעם על ידי המשטרה - טעות בזיהוי (1956), פעם על ידי מרגלים - מזימות בין לאומית (1959). ב"מזימות בין לאומיות" היצ'קוק מקיים כמה מהתיאוריות שלו, מתח מול הפתעה, התרחשות בלתי צפויה במקום בלתי צפוי (אמצע המדבר, מקום שקרי גרנט מובל אליו במרמה, מרחוק מטוס ריסוס ההופך לרודף רצחני). בסצינת המרדף, לקראת סוף הסרט, המתרחשת בהר ראשמור, בו חצובים חמשת ראשי נשיאי ארצות הברית, רצה היצ'קוק שהגיבור, קרי גרנט, יעמוד בתוך הנחיר של לינקולן ויתעטש, אך הוא החליט שהבדיחה לא תתקבל באמריקה וויתר.

ואז מגיע פסיכו (1960). שיא השיאים? כמעט. שיא אחד מבין כמה. סרט שבו ההתחלה רומזת לסוג אחד של מתח, עם גניבת כסף על ידי הגיבורה, ומשתנה באמצע הסרט לכיוון אחר לחלוטין. הגיבורה מתה בחלק הראשון של הסרט. סרט שבו אין אף דמות שהקהל יכול, או צריך, להזדהות איתה. וסצינת הרצח המפורסמת במקלחת, לכאורה הכי אלימה עד אז בקולנוע, אך כשבודקים בזהירות, מסתבר שבעצם לא רואים כלום. הסצינה מורכבת משלושים ותשעה צילומים שונים של פרטים בודדים. ווילון מוסט, יד מונפת, וילון נתלש, סכין במרכז הפריים, עין פקוחה, פה זועק. מי המקלחת מתכהים והולכים. שום מגע אמיתי בין הסכין לגוף. הכל ערוך בצורה סוגסטיבית לחלוטין, שגורמת לתחושה ריאליסטית של צפייה ברצח אצל הצופה.

בפרנזי (1972), אחד מסרטיו האחרונים, ישנה סצינת רצח מצמררת. הקהל יודע שהרוצח בסרט נוהג לרצוח בלונדיניות. הוא רואה אותו נכנס לדירתה של אישה בלונדינית, הם מדברים רגע, והגבר קם ומתקרב לאישה. המצלמה מתחילה לנוע לאחור, רואים את ההתקרבות, המצלמה יוצאת מהדירה, בהילוך אחורה, יורדת את שתי הקומות, ומגיעה לדלת הכניסה של הבניין, יוצאת לרחוב ואז מצטרף רעם רעשי הרחוב. הקהל מבין שהאישה נרצחה, ואולי גם צעקה. כעבור רגע הגבר יוצא ונעלם. אף אחד לא ראה, אף אחד ברחוב לא שמע, בגלל הרעש, וכולנו חווינו חוויית רצח אלים בחניקה.

לקראת הסיכום טריפו שואל כמה שאלות על המשמעות הכללית של סרטיו של היצ'קוק. זה, מצידו, מתכחש לפרשנות הקתולית של סרטיו אך מסכים כי כבר ארבעים וחמש שנה שהוא מספר על אנשים הנמצאים בדילמות מוסריות. אין בסרטים אבטלה, גזענות או עוני, אך יש בהם חרדה, מין ומוות.
טריפו איננו שואל את היצ'קוק שאלות בנליות. אין סיפורי אנקדוטות משעשעות מתקופות הסרטה. הוא מתנהג בג'נטלמניות ולא שואל את היצ'קוק על ההתאהבויות שלו, המוכרות מעיתוני רכילות, בשחקניותיו הבלונדיות. הם מדברים רק על טכניקה, איך בונים ואיך מחברים סצינה לסצינה, ומהן סרט. לפי היצ'קוק הצורה היא הסרט, היכולת להפעיל את רגשות הקהל באופן מוסווה, כמו מנצח מקהלה. אם לסכם בקיצור, שהחיינו והגיענו לספר הקולנוע הזה בעברית. אחד החשובים בתולדות ספרות הקולנוע.

פרנסואה טריפו, היצ`קוק/טריפו. הוצאת האוזן השלישית/בבל, 2004.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...