ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

סיפורו של גבר: המסיבה הכי טובה בעיר

בשביל להוריד חולצה באפטר פורים הוא חייב ללכת למכון, גם אם הוא לא ממש סובל את זה. הניסיון הזה נגמר בכרבול זוגי עם עוגת שוקולד

לפני שלושה חודשים הסתכלתי במראה, רגע לפני שנכנסתי להתקלח, והבנתי שכדאי שאסתום קצת את הפה.
לא, אני לא מדבר יותר מידי. טוב, אולי קצת... אבל לא זאת הבעיה.
הבעיה היא שעליתי במשקל.
בסך הכל זה די הגיוני. חורף וקר, וכל מה שבא לי לעשות זה להתכסות בפוך ולרבוץ על הספה מול הטלוויזיה כשאני גורס עוגת שוקולד חמה עם קצת קצפת מעל.
מרגיש כאילו כל ביס ממנה מנחם אותי עוד קצת בזמן שאני רואה סרט בנות של ג'וליה רוברטס.
והביסים האלה, ככל שהם טעימים ומנחמים, כך הם מרחיקים אותי מאידיאל היופי של נער הפוסטר השרירי, עם הקוביות בבטן.
זה אולי נשמע שטחי, אבל הייתה לי מן פנטזיה כזאת, שהשנה, באפטר פורים באומן, אני אהיה מספיק חטוב וחתיך ואני אתחפש לאל יווני או אולי לשוטר. 
האמת שזה לא ממש משנה, כי הרי מה שחשוב באמת זה שיהיה כמה שפחות בד וכמה שיותר עור חשוף.
מין תחפושת כזאת שהיא בעצם תירוץ להראות לעולם שאני כוסית.
והנה אני עומד מול המראה, מלטף את הבטן הקטנה שצמחה לה ותוהה לעצמי איך אני אמור לרקוד בלי חולצה באפטר פורים הקרוב כשהקוביות היחידות שיש לי בבטן הן בעצם קוביות שוקולד.
ביום שלמחרת החלטתי לדבר על זה עם אחד החברים שלי, שהוא מכור לכושר ובולע ג'ים לארוחת בוקר, צהריים וערב. 
מהמעצבנים האלה, שבכל פעם שהוא לוחץ לך יד מתנפח לו איזה שריר שמשאיר אותך פעור פה.
אחרי שעברנו על התפריט היומי שלי, שכולל כריך בקופיקס וסיגריה לארוחת בוקר, פלאפל באלנבי ב-8 ש"ח וסיגריה לארוחת צהריים, ובורקסים מ-AM:PM וסיגריה לארוחת ערב, הגענו למסקנה משותפת שיש כאן כמה בעיות.
הבעיה הראשונה היא שאני אוכל יותר מידי ג'אנק פוד ואני חייב להפסיק עם זה. הבעיה השניה היא שאני מעשן יותר מדי.
הבעיה השלישית היא שאני לא עושה ספורט. בכלל.
עכשיו, אני מבין שזה בריא, ואני מבין שזה כיף לכם לרוץ על הטיילת בלי חולצה בלילה קר של פברואר. באמת, כל הכבוד.
אבל אני לא סובל את זה!
בכל פעם שאני רץ אני מרגיש מטומטם ועקום, ואני תמיד עושה תנועות מוזרות עם הידיים, וגם מנסה לשיר תוך כדי את הטראק של עופרה שמתנגן לי באוזניות, וכל החוויה הזאת נראת מהצד לא ספורט, ובטח שלא אלגנט.
"תראה, אין הרבה ברירות... אם אתה רוצה להיות לארד אתה חייב להירשם למכון"
"אבל אני שונא את זה!"
"תקשיבי לי טוב מתוקה, יש לך חודשיים עד לאפטר פורים. זאת המסיבה הכי טובה בעיר! עם הבטן הזאת אף אחד לא יכניס אותך!"
והמשפט הזה אכן פגע לי ישר בבטן הרכה, רכה מדי שלי.
עם כל הכבוד לפלאפל ולבורקסים, אני לא מוכן שאף אחד ימנע ממני את הזכות להרים מלא באפטר פורים, בלי חולצה, כמו אחרונת הקשות בעיר הזאת.
ביום שלמחרת התייצבתי במכון הקרוב לביתי, ונרשמתי. 
אחרי כמה דקות פקידת הקבלה הכירה לי את מאמן הכושר הכל כך חתיך, ולצערי הרב גם הכל כך סטרייט, שיבנה לי תוכנית אימונים ויחד נצעד יד ביד לכיוון עתיד טוב יותר שכולל זרועות מנופחות, חזה מוצק ובטן שטוחה.
הוא נותן לי מלא שאלון כללי כזה על בעיות בריאותיות, תזונה יומיומית, רקע בספורט ומה השאיפות שלי בנוגע לכושר. אני מסיים למלא את השאלון ומגיש לו.
הוא קורא אותו בשקיקה, מחייך ואומר:
"אז אני מבין שאתה לא עוסק בספורט בכלל אבל אתה רוצה להתחטב"
"כן... נראה לי שאין ברירה"
"בוא נתחיל לעבוד"
זאת לא הפעם הראשונה שאני נרשם למכון כושר. 
היו לפחות פעמיים כאלו בעבר ובכל אחת מהן לא ממש הצלחתי להתמיד ולהתקדם בסולם הדרגות הזה של החתיכים, ולהפוך מרזה וחמוד לשרירי ולוהט.
אני תמיד מתחיל עם מוטיבציה גבוהה. בהתחלה אני ממש בעניין. 
משנה תוכניות בשביל לא להפסיד אימונים ובעיקר משתדל להזכיר בכל שיחת חולין שהייתי אתמול במכון והאימון רגליים הזה הרג אותי.
ואז מגיע השלב הזה שאני מתחיל לחפף. מעגל קצת פינות. מתרץ לעצמי תירוצים.
אם רק הייתי משקיע פחות מוטיבציה למצוא תירוצים ללמה לא ללכת למכון, וקצת יותר מוטיבציה בללכת למכון עצמו, מצבי היה מדהים!
והנה אני מוצא את עצמי שוב כאן, במכון הכושר, עם מאמן שבונה לי תוכנית אימונים, בתקווה שהפעם זה יהיה אחרת. 
הרגע הזה תמיד הכי מביך אותי. אני מרגיש שאני הילד החדש בכתה, שכולם מסתכלים עליי ועל איך שאני בטח עושה את התרגילים לא נכון ומגחכים לעצמם.
כאילו אני המתאמן הכי גרוע שדרך במכון הזה אי פעם. 
אבל האמת היא שזה לא באמת מעניין אותם. הם בעיקר עסוקים בלקשר את הפנים של "הילד החדש בכתה" לתמונת הפרופיל והכינוי שלו בגריינדר.
אחרי שעברנו על כל המכשירים, ובפעם הראשונה מזה כמה חודשים הרגשתי את שרירי החזה שלי עובדים, אנחנו עוברים למשקולות חופשיות, ליד המראה, בפינה הרחוקה של החדר.
כבר מרחוק אני קולט כמה בחורים מנופחים בטירוף. מפלצות התהילה של המכון. 
מתרגלים מבט רציני מידי, בזמן שהם מאוננים על עצמם מנטלית ותוך כדי מרימים 200 קילו בכל יד.
כן, כולם כל כך רציניים במכון. מרוכזים בעבודתם הקשה. נושמים ונושפים. מלאי טוסטסטרון. גבריים להחריד.
ואז פתאום מתחיל להתנגן הטראק החדש של עופרה וכולם מפסיקים להרים משקולות ומתחילים להרים בדיוק כמו ביום שישי, באומן, כמו ברגע המדהים ההוא שאתה דלוק אש והשנדליר יורדת. 
ברגע אחד הגבריות המדומה זזה הצידה ואני בעצם מבין שגם זאת סוג של תחפושת עם הרבה שרירים ועור חשוף. 
אני מסיים את האימון הזה עם הלשון בחוץ. 
אני אדום ומזיע וכל מה שבא לי זה לצאת כבר החוצה ממרתף העינויים הזה ולהדליק סיגריה.
אני אוסף את המגבת שלי ואת בקבוק המים ומתקדם לכיוון היציאה.
אומר תודה למאמן הכושר החתיך והסטרייט, מתבאס קצת שהוא לא אמר לי שהוא מת להתנסות בדיסקרטיות, ויוצא לעשן את הסיגריה שלי.
יומיים אחר כך אני הולך שוב להתאמן. יומיים אחר כך שוב. 
וזהו. כאן הסתיים לו, בפעם השלישית, הרומן שלי עם מכון הכושר.
והנה אני, שלושה חודשים אחרי, שוב עומד מול המראה, מביט על הזרועות הלא מספיק מנופחות שלי ועל הבטן הלא מספיק שטוחה שלי וחושב על תחפושת שתסתיר את העובדה שהייתי עצלן מידי בחורף הזה.
פאט איט, אני מלא מוכן להיכנע לעצלנות הזאת יותר! 
אני מחליט לעלות על טרנינג, לגייס את הכוחות שלי ולהתחיל להתאמן הפעם כמו שצריך.
אני גורב גרבי ספורט ונועל נעלי ריצה.
ואז הטלפון שלי רוטט. הודעה חדשה.
"מאמי, אני אצלך עוד עשר דקות ואני מביא איתי עוגת שוקולד... כל מה שבא לי הערב זה להתכרבל איתך מול הטלוויזיה ולזלול ביחד"
אני מחייך לעצמי ומביט במראה שוב. אני אולי קצת עצלן. אני אולי לא שרירי וחטוב כמו שחלמתי להיות לפני שלושה חודשים.
אבל יש לי ביד משהו לא פחות שווה משרירים. יש לי מישהו שיחבק אותי הערב הזה ומבחינתו אני שווה יותר מכל נער פוסטר. גם אם אשמין עוד טיפה, מנחת.
בשבילי זאת המסיבה הכי טובה בעיר.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...