אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.
עוד בראשי
 > 

האש שתבעיר גם אותנו

"במדינה בה רוב של 75% יכול להעיף את המיעוט, גם ה-10% שלנו בסכנה". השעיית סיעת בל"ד מפעילות היא נורת אזהרה גם לנו / דעה

ממשלת נתניהו החליטה להשתין מהמקפצה. לא עוד הזרמה חמימה ושקטה מתחת לפני המים, כשכולם מסביב מבינים ומחייכים. לא עוד מהלכים מפותלים להדרת ערבים ושמאלנים ולמען ביצור השלטון הנוכחי. ממשלת הימין עלתה על המקפצה לאור יום, והטילה את מימיה לעיניי כל. פעולה בוטה וברורה של העפת גורמי אופוזיציה מעצבנים במיוחד והפחדה, למען יראו וייראו. אך לא שתן הטילה הממשלה, אלא דלק ולאחריו גפרור בוער על הדמוקרטיה. ואיפה כל התבערה הזו פוגשת אותנו?

פגם חמור בדמוקרטיה

לאחרונה החליטה הקואליציה הדורסנית להשעות סיעה שלמה של חברי כנסת מפעילות בפרלמנט. די בכך על מנת לפגוע קשות בדמוקרטיה. מדובר בחברי הכנסת של בל"ד, אשר מעצבנים מאד את המיינסטרים הישראלי, המטיח בהם כי הם תומכי טרור. מדובר בהאשמה שקרית שלא תמצאו לה כל סימוכין במערכת המשפט הישראלית, וברור הוא הדבר כי אחרת כבר מזמן ההליך הפלילי היה סוגר עליהם. כמו כן, הח"כים הערבים, כולם, בחרו מעצם פעילותם במאבק פוליטי ולא במאבק אלים.

ההשעיה הנוכחית הינה לחודשים הקרובים, במהלכה יורשו חברי הכנסת של בל"ד להכנס למליאת הכנסת לרגע ההצבעה בלבד. אך לא די בכך. ממשלת נתניהו מקדמת במלוא הקיטור הצעה חסרת תקדים לכך שברוב של 75% מבין חברי הכנסת, כלומר 90 ח"כים, ניתן יהיה להשעות, ללא מגבלת זמן, חבר כנסת מכהן, ואף להכניס במקומו את המועמד הבא לכנסת מסיעתו. כלומר לשלול גם את זכות ההצבעה מאותו חבר כנסת ולהעיפו בפועל. מדובר בהפרה בוטה של עקרון הדמוקרטיה היצוגית והשתקת רבבות הבוחרים אשר אותם מייצג אותו נבחר ציבור.

כך נראית רדיפה פוליטית. השלטון הנוכחי רוצה להשתיק ולהעיף סיעה או סיעות שאינן נראות לו, ושמהוות אופוזיציה המנוגדת לחלוטין למדיניותו. זאת בניגוד גמור לכללי הבסיס של דמוקרטיה מודרנית, המקיימת פרלמנט בו קיים יצוג לכלל חלקי ורחשי העם. הרוב מושל ומכתיב מדיניות ומציאות באמצעות הרשות המבצעת, הממשלה, ואילו בפרלמנט ניתן הביטוי לכלל האזרחים. יתרה מכך, בפרלמנט חשובים במיוחד דווקא קולות האופוזיציה, המיעוט הפוליטי. הלוא הרוב ממילא הוא זה הקובע כיצד תתנהל המדינה וחיינו. הכלי המרכזי הנותר לאופוזיציה רצינית הוא לדבר, למחות, להתקיל ולאתגר את השלטון.

את הכלי המרכזי הזה מאיים השלטון הנוכחי לקחת מהאופוזיציה. מהלך זה נועד להלך אימים על כל ח"כ מכעיס, על כל מתנגד שלטון, שידע ושיזהר שגם לו עלולים לקחת יום אחד את הקול, ועל כן עליו לנהוג בריסון וצנזור עצמי. חשוב לציין כי פעילות של ח"כ אינה מסתכמת בהצבעה ותו לא. קולו של הח"כ מושמע בדיונים בועדות ובמליאת הכנסת, ובכך יכול להשפיע על עיצוב החוקים וההחלטות. לא בכדי הצעת חוק עוברת שלוש קריאות ובין לבין מתדיינת ומשתנה. קולו של כל ח"כ מהווה חלק אינטגרלי ממערך האיזונים של הפרדת הרשויות והוא נשמת אפה של דמוקרטיה יצוגית.

היום הם, מחר אנחנו

מעבר לדאגה אשר אמורה למלא את ליבו של כל אזרח, עלינו לזכור כי לא מדובר פה ברדיפה פוליטית בלבד. מדובר כאן ברדיפה ובסתימת פיות של מיעוט במדינה הזו, המיעוט הערבי, אשר ממילא מופלה ורמוס. אנחנו, קהילת להטבא"ק, מבינים דבר או שניים בלהיות מיעוט מופלה ורמוס. על כן, מעבר לתחושת הצדק הטבעי שאמורה לקומם כל אזרח, לא מדובר פה רק ב"דיכוי הוא דיכוי ויש להתנגד לכל דיכוי באשר הוא". יש לנו כאן אינטרס ברור. כשרוב של 75% יוכל להעיף מיעוט מהכנסת, ידע כל מיעוט שהוא בסכנה מתמדת ומיידית, פן ירגיז את רוב הציבור בצורה מוגזמת.

"מה יהיה איתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.

תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.

אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להזהר,

האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?" *

למי ששכח, אנחנו, הקהילה הגאה, מהווים 10% מכלל הציבור, מה שאומר ש-90% הנותרים הם רוב סטרייטי. ומה אם יבוא יום שאותו רוב יחליט להעיף אותנו ולשלול את המעט הפרלמנטרי שעוד נותר לנו? כל לסבית, טרנס, בי והומו יודעים שהם חלק ממיעוט באופן אינהרנטי לעצם הגדרתם בעולם הזה. תחושת המיעוט והסכנה מהתעמרות הרוב, היא דבר מוחשי וחזק המלווה אותנו יום יום, בוודאי בכל פעילותנו החברתית, הציבורית והפוליטית. נורת אזהרה ענקית נדלקה לנו כאן, ואל לנו להתעלם ממנה.

האלמנטים של יחסי כוח בין רוב למיעוט, של זכויות המיעוט והגנה עליהם, הם מעמודי התווך של המאבק הגאה. דרישתנו המתמדת היא שאין כל צידוק לרוב לרמוס את זכויותינו, רק משום שאנו מיעוט, רק משום שאנו שונים. אנו מסתמכים על ההכרה כי דמוקרטיה מודרנית וליברלית איננה שלטון הרוב ותו לא, משום שכך היא למעשה עריצות הרוב. דמוקרטיה אמיתית היא משטר וחברה מלאי ערכים הומניסטים, ובראשם זכויות האדם והאזרח, כאשר המיעוטים הם הראשונים להגנה. הלוא הם בסכנה מתמדת לרמיסה. במדינה בה רוב של 75% יכול להעיף את המיעוט, גם ה-10% שלנו בסכנה.

אזכיר כי היו לנו כקהילה ימים סוערים, בהם הרוב היה מוסת כנגדנו. לפני כעשור, הרוב המכריע של הציבור והשלטון התנגדו למצעד הגאווה בירושלים ושאפו לבטלו. רק בג"צ הכריע לטובת זכותנו לצעוד, על בסיס עקרונות דמוקרטים אלה, של חופש ביטוי, זכויות המיעוט והאדם. למי ששכח עד כמה החרב עלולה להיות מופנה כנגדנו, אזכיר כי בשנה לאחר מכן העביר הרוב בכנסת, בקריאה טרומית, הצעת חוק אשר איימה לאסור על מצעדי גאווה בירושלים ובכלל. כך נראה רוב עריץ, פריץ עיוור ואטום שלא מוכן לשמוע את זעקת המיעוט על העוול שאותו רוב גורם לו. המיעוט הנרמס מתחלף לעיתים, אך העקרון נותר זהה.

קל להיגרר אחר גחמות הרוב והסתת השלטון, ליהנות מלפטור את העניין בקביעה כי בל"ד ו/או הח"כים הערבים הם הבעייתים ושכך או כך, הבעיה תישאר בקרבם. אך גם אצלנו, בקהילה הגאה, לא לעולם חוסן. האם כבר שכחנו כי הפיכת מיעוט מדוכא לשעיר לעזאזל וליבוי אש כנגדו, עלולה להבעיר גם אותנו? אלה לא רק ח"כי בל"ד שמושעים, זו הדמוקרטיה שבוערת ומאיימת להבעיר אותנו עימה.

"אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.

מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?

אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת"*

*מתוך "הבגד", שירה של דליה רביקוביץ' ז"ל

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...