ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

סיפורו של גבר: כאן ועכשיו

באותו הרגע החלטתי שאני מאבד שליטה. שאני מוריד את הידיים מההגה של החיים שלי ונותן למישהו אחר לנהוג ולהוביל

שעת לילה מאוחרת ואני עושה את דרכי הביתה.

היום הזה, שהיה ארוך, נראה לי רחוק כל כך עכשיו, וכל מה שאני רוצה זה רק לשכב במיטה אחרי מקלחת ולצלול לשינה עמוקה.

כשאני מגיע הביתה אני מוציא את הטלפון מהכיס ורואה שהוא שלח לי הודעה.

"היה ממש כיף :)"

אנחנו מכירים כבר כמה שבועות. כמו רוב הכרויות שלי עם בחורים, זה התחיל בגריינדר.

שבת בבוקר, חוסר מעש, בחור חמוד שולח לי הודעה ומזמין לקפה אצלו בדירה. ואני בשלב הזה כבר מזמן שוכח את הקפה ומתחיל לחשוב על הסיגריה שאחרי, כי ככה זה שמישהו מתחיל איתך בגרניידר. האפליקציה הזאת הרגילה אותנו לחשוב רק כאן ועכשיו. ועדיף כמה שיותר מהר וקרוב.

נפגשנו בפעם הראשונה והיה לנו חיבור מטורף. שנינו הרגשנו שאנחנו טוענים אחד את השני בחשמל ושהאוויר סביבנו בוער מרוב תשוקה.

בין לבין אנחנו מדברים קצת על כוסית של וויסקי, והוא משמיע לי להקות בריטיות שהוא אוהב. אני לא כל כך אוהב להקות בריטיות חוץ מאת הספייס גירלז, ואני תמיד מתבייש להודות בזה.

השעות חולפות ואני עדיין אצלו. אנחנו מכורבלים על הספה. רגעים של אינטימיות שמתעצמים אפילו יותר בחסות השבת והוויסקי.

אני בדרך כלל לא נוהג לייצר אינטימיות כזאת בסטוץ. מה הטעם?

הרי ברגע שאצא מפה האינטימיות תישאר מאחורי הדלת יחד עם הבחור החמוד הזה, ואני, סביר להניח, לא אפגוש יותר לא אותה וגם לא אותו.

אולי זה קשור גם בצורך הזה שלי, להיות בשליטה תמיד. לדעת מה יהיה השלב הבא. לאן זה יתפתח. מעין תחושה כזאת שאם זה לא הולך לכיוון רציני אז למה לי להשקיע את הזמן הזה ואת הליטוף הזה עכשיו.

הנה שוב מגיע הלחץ הזה. אותו קול שנשמע בתוך הראש שלי ואומר לי שלא כדאי לסכן את עצמי ולהיות פגיע, לא כדי להיחשף. נהניתי מספיק, עכשיו הגיע הזמן ללכת.

אני קם מהספה ומתחיל להתלבש. אני אומר שקבעתי עם חברים ואני צריך ללכת עכשיו.

"אז מתי אני רואה אותך שוב?"

"ננסה למצוא לנו זמן בשבוע הבא"

"טוב. תביא נשיקה לפני שאתה יוצא"

"אני ממש ממהר... קבעתי עם חברים"

"נו אל תהיה קמצן... תביא נשיקה"

בסוף התפשרנו על חיבוק, לא נתתי לו נשיקה.

לא היו לי שום תכניות לפגוש חברים אבל רק רציתי להגיע כבר הביתה ולהשאיר את האינטימיות שנוצרה שם מאחורי.

מאז יצא לנו להיפגש עוד כמה פעמים. הוא הפך להיות "קבוע" שלי.

את הפגישות בינינו הוא היה יוזם. שולח לי הודעות בכל כמה ימים ובין היתר שואל לשלומי.

אני לעומת זאת אימצתי חזות עניינית, כזאת שלא תאפשר לרגשות שלי להיות חשופים מידי. לא שואל שאלות, לא מחכה לתשובות. מעדיף לדבר איתו דרך הגוף.

בפעם האחרונה שנפגשנו הוא הציע לי לישון אצלו. להמשיך להתחבק עד שהבוקר יאיר.

"זה חמוד מצדך But I don't do sleep over"

הוא מצדו חייך והתריס בי שאני פחדן.

לא התייחסתי אז הוא חייך חיוך גדול, התקרב אליי ולחש לי באוזן פחדן.

ואני, במקום לענות לו, פשוט קמתי מהמיטה, התלבשתי ויצאתי מהדירה שלו.

הרגשתי כאילו הוא חשף את הסוד שלי מבלי להתאמץ בכלל.

הרגשתי שהוא הצליח לראות דרך העור החשוף שלי את מה שאחרים לא רואים. שהוא מבין שבאותה המידה שאני רוצה מערכת יחסים רצינית אני גם פוחד ממנה. פוחד מהלא נודע. פוחד שאאבד שליטה.

בימים שהגיעו אחר כך הוא לא יצר איתי קשר, כנראה בגלל שהרגיש שקצת נבהלתי ממנו, עד שבמקרה נתקלנו אחד בשני ברחוב ושנינו היינו נבוכים ומחויכים. מהר מאוד השיחה בנינו התחילה להתגלגל למקומות המוכרים לנו והפלירט הנעים הזה השתלט על שנינו תוך כדי שהוא מעביר את היד שלו בריפרוף על הגב שלי, ואני אוחז בעדינות במותניים שלו.

"אז תהיה אצלי הערב ב-21?"

"כן. להביא איתי משהו?"

"רק את עצמך. לא צריך יותר מזה "

"טוב. נתראה"

אני מגיע אליו בשעה שקבענו, דופק בדלת ומחכה. הוא פותח לי את הדלת ומספר לי שמלפני שעה הפקק בדירה שלו קפץ ומסרב לעלות שוב.

ואני, בתור האיש הכי פחות טכני שקיים, מנסה לעזור, או במילים פשוטות - עושה סיבוב על הפקק שלו בשביל לגלות שהוא באמת לא מצליח לעלות.

"איזה באסה... אוף! אין לי כוח לזה עכשיו"

"בקטנה. לילה אחד של חושך ומחר בבוקר תזמין חשמלאי"

"טוב, כל החושך הזה עשה אותי רעב. אתה בא לאכול משהו?

אנחנו יורדים מהדירה החשוכה שלו ויוצאים אל השדרה המוארת. מתחילים ללכת זה לצד זה ופתאום היד שלו נוגעת בשלי ומתחילה לאחוז אותה.

אנחנו צועדים עכשיו יד ביד ברחוב ראשי ומידי פעם מחייכים אחד לשני. אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הלכתי יד ביד עם בחור ברחוב ואני לא כל כך מצליח, אבל זה לא משנה כי עכשיו נעים.

נכנסים למסעדה ומזמינים המבורגר. הוא נראה לי מוטרד קצת אז אני מלטף לו את הראש ואומר לו שהוא חייב לי חיוך ושאני רוצה את החיוך הזה עכשיו.

זה מצחיק אותו והוא מחייך.

האוכל מגיע ושנינו מסתערים עליו. הוא אוכל כל כך יפה ומסודר ולי מרוח עכשיו מיונז על הסנטר. הוא מנסה לנקות לי את הסנטר אבל מורח לי בכוונה את המיונז על הלחי ושנינו צוחקים.

מסיימים לאכול ומזמינים חשבון. יוצאים מהמסעדה ועושים את דרכנו בחזרה לכיוון הדירה שלו. הולכים זה לצד זה ושוב הידיים שלנו נפגשות ואוחזות זו בזו.

אנחנו מגיעים לפתח הבניין. הוא ממשיך לכיוון כניסה ואני עוצר ליד שער הכניסה לחצר.

"אתה לא עולה?"

"נראה לי שאני אחזור הביתה, כבר מאוחר"

"אולי תישאר לישון פה הלילה... גם ככה כבר מאוחר ואני קצת מפחד מהחושך הזה"

"אמרתי לך, "I don't do sleep over

הוא השתתק. אבל הפעם לא הצליח לחלץ מבין שפתיו חיוך. הוא הביט בי במבט פגוע.

"אתה חתיכת פחדן, זה מה שאתה"

"תפסיק כבר, אני לא פחדן"

"פחדן... אתה פחדן"

"די, אני לא פחדן"

"ממה אתה כל כך פוחד? מה כבר יקרה אם תישאר לישון אצלי?"

"די, אני פשוט לא רוצה"

"למה?"

למה?

כי אני יודע שאני אשאר לישון אצלו וכל הלילה נתחבק, ואני לא אוכל להירדם מרוב שנעים לי להרגיש את העור שלו נוגע בעור שלי.

אני יודע שהמיטה שלו תהיה לי חמה ואני לא ארצה לצאת ממנה בבוקר ושנינו נגנוב דקות ארוכות עד שנסתכל על השעון ונבין שאנחנו מאחרים לעבודה.

אני יודע שבזמן שאני אצחצח שיניים הוא כבר יכין קפה ושנינו נשב על המרפסת שלו ונפתח את הבוקר שלנו בחיוך והוא ינשק לי את הצוואר וכל מה שאני ארצה זה שהבוקר הזה לא ייגמר לעולם.

ואז ניפרד לשלום בכניסה לבניין, בנשיקה, וכל אחד ילך לדרכו ופתאום בשעה 12 בצהריים הוא ישלח לי הודעה עם אייקון של לב אדום ויגיד לי שהוא מתגעגע. וגם אני ארגיש אותו דבר.

אני מפחד שבלי שאשים לב כל הדבר הזה ייגמר לי פתאום והוא כבר לא יהיה שם. ואני אשאר עם אייקון של לב אדום בין הידיים ולא יהיה לי למי לשלוח אותו בחזרה.

והוא עומד עכשיו מולי ומחכה שאגיד לו משהו, אבל הפה שלי יבש והרגליים קצת רועדות. ואני הולך ומסתגר בתוך עצמי.

הוא מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון הכניסה לבניין, מדליק את האור בחדר המדרגות ועולה אל הדירה החשוכה שלו.

הגרון שלי חנוק. רציתי לצעוק לו שיחכה לי אבל לא הצלחתי.

נשארתי לעמוד בכניסה לבניין והדלקתי סיגריה.

בכיס הטלפון שלי רטט. הודעה חדשה.

"אתה דביל"

"כן... קצת"

"קצת הרבה"

"תגיד, ההצעה שלך עדיין בתוקף?"

"בוא כבר פחדן אחד"

באותו הרגע החלטתי שאני מאבד שליטה. שאני מוריד את הידיים מההגה של החיים שלי ונותן למישהו אחר לנהוג ולהוביל אותי בדרכים שהרבה זמן לא העזתי לנסוע בהן.

בלי לדעת מה יהיה בסוף. בלי לתכנן תוכניות. כאן ועכשיו, לא צריך יותר מזה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...