עוד בתרבות ובידור
 >  > 

חופשי ומאושר

כולנו רוצים להיות מאושרים. אלא שלא כל אחד מאיתנו מסוגל. "מקסם האושר", ספרה של רפאלה בילסקי, מנסה להתחקות אחר מקורות האושר של כל אחד וכל אחת מאיתנו

רפאלה בילסקי מלמדת בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא מתמחה בפילוסופיה פוליטית ופרסמה מאמרים בנושאי החירות, השוויון והצדק החברתי. בשנת 1994, עת לימדה סמינריון בנושא "צדק, חירות ושוויון אצל הוגים שונים", קרה דבר-מה בכיתה שלא קרה קודם. כשהגיעה לדיון על הנושא "האינדיבידואליות כיסוד אחד מיסודות האושר", הכיתה הפכה באחת לקבוצה דינמית וכל צורת הלימוד השתנתה. הסטודנטים החלו לשתף ולהשתתף בחומר עם מעורבות אישית, ומכאן נולדה אצלה המחשבה לנהל את הסמינריונים הבאים שלה בנושא האושר, ולנהל אותם בצורה דינמית ולא כהרצאות, כנהוג. דבר זה הפך את הסמינריונים שלה להצלחה והביא אליה סטודנטים רבים שעברו לימוד תוך חוויה ותוך שינוי עצמי. מנסיוני, כוחה של עבודה בקבוצה הוא גדול מאוד, בין אם בקבוצות תמיכה פסיכולוגיות, קבוצות העלאת מודעות, קורסים שונים שהדרכתי, דוגמת "הקו הלבן", וקבוצות דיון שונות שהשתתפתי בהן במהלך השנים, ולכן לא הפתיע אותי התיאור שכל כך הפתיע את בילסקי. לקראת ההחלטה לכתוב את ספרה "מקסם האושר", פנתה בילסקי לכמה מבוגרי הסמינריונים, וביקשה מהם התייחסות לכמה מהדברים שקרו. כולם הגיבו בשמחה, ושבעה מכתבים כאלה מובאים בתחילת הספר. הקטע שלהלן מאפיין גם את האחרים: "למדתי להישיר מבט אל האמת ולחפש תשובות אמיתיות שיש בהן חיבור של טעם בין הרגש, לשכל, לרוח, ולא לתת לאגו ולתכתיבים חברתיים לבנות את חיי... למדתי, שלהיות צרכנית של תרבות אושר, זהו גורם נוסף המפריע בדרך לאושר האמיתי שלי. כל אחד והאושר שלו וגם זה משתנה ודינמי. האושר הוא ערך אישי. אושרו של כל אדם ייחודי לו והיות האדם מאושר, תלוי מתחילתו ועד סופו בו עצמו". בילסקי מתחילה את הספר עם בדיקת השינויים שחלו בעולם מתחילת המאה שלנו - הגלובליזציה המתפשטת, הגורמת לזרימת כוחות עבודה זולים ממקום למקום; חוסר הביטחון הכלכלי של האחרים; כל מה שהיה כמעט מובן מאליו עד לא מזמן; אי-ביטחון נוסף נולד בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, בדמות טרור בינלאומי, המייצג שנאה דתית עמוקה ולא מוכרת כמעט במערב; הקמת משפחות בצורה חדשה; שעות העבודה שהלכו ופחתו, ושעות הפנאי של האדם עם עצמו גדלו; תקשורת דרך האינטרנט בין אנשים רבים שלעולם לא ייפגשו; חלק כה גדול מהידע המצטבר העובר בין הדורות השתנה בתוך שנים מעטות. העידן החדש הזה שאנו חיים בו, מכונה בשפה המקצועית "העידן האינדיבידואליסטי". פרויד, במאה שקטה ונינוחה הרבה יותר, טען לגבי אי בשלותו של האדם לחיות חיי חירות. כלומר, מרבית האנשים אינם מסוגלים להתמודד בצורה הגיונית עם העולם ועם חייהם, ולכן אינם יכולים לממש את זכויותיהם לחירויות חדשות. תארו לכם את השינויים שחלו מאז ימיו של פרויד, והשוו אותם לימים אלו, בהם השינויים בחיים כה תכופים. כניסתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום האושר של הפרט חשובה כיום יותר מהמשך העיסוק במערכות קולקטיביות, ואם לא תתרחש כניסה שכזו, יהיו פרטים (ויש כבר לא מעטים), שייאלצו לסגת כדי להחזיק מעמד, לחזור למטפיסיקה, לדת פונדמנטליסטית, לאמונה בגורל ולמיני דרכי בריחה שונות. גם העלייה הגדולה מאוד בצריכת סמים בשנים האחרונות (30 אלף משתמשים ישראלים על פי דו"ח של ועדת הכנסת למאבק בסמים מ-2003), מראה על הצורך לברוח מהמציאות לאשליה, אף אם קצרת מועד. מרבית הפילוסופים ראו באושר דבר פרטי, ולא דבר בעל ערך כלל אנושי, ולכן כנראה לא עסקו בו ישירות. האושר נתפס על ידם בעיקר כחלק מהמוסר הכללי. האושר הפך למטרה חשובה מאוד, אולי החשובה ביותר כיום, ולא מפני שלהיות מאושר זה טבעו של האדם. מדובר רק בתכונה אחת היכולת לאושר שמחקרים כבר הוכיחו כי לאנשים מסויימים יש אותה ואילו לאחרים אין. האושר איננו טבעי לאדם. אמנם, רוסו אמר "כל אדם רוצה להיות מאושר, השאלה היא איך", אך אין זו האמת. בני אדם נכסו למרוץ מטורף אחר האושר. "מקסם האושר" קורא תיגר על עצם העיסוק האובססיבי, על כל צורותיו, בנושא האושר. רוב חוקרי האושר המודרניים מגדירים את האושר הגדרה כפולה. ראשית, הגדרה השמה דגש על הרגש והחוש, והמדברת על חוויה של שמחה גדולה וחובקת כל. שנית, הגדרה שהיא שכלית יותר ומדברת על שביעות רצון כללית של האדם מחייו כמכלול - הגדרות שהגיעו אליהן החוקרים, מתשובות של נחקרים שנתבקשו להגדיר את המושג "אושר". רק בשלושים השנים האחרונות החל מחקר מדעי אמיתי להבנת והגדרת האושר. הערכים בהם התעסקה הפילוסופיה היו החיים, חירות, שוויון, צדק וטובת הכלל. המודרניים יותר הוסיפו גם את שאלת משמעות החיים, אך גם הם לא עסקו ישירות בסוגיית האושר. הזכויות הטבעיות בהן הכירו הפילוסופים הן חיים, חירות וקניין. יש הסבורים, בעקבות הצהרת העצמאות האמריקנית, כי המדינה אמורה לדאוג לאושרו של הפרט, או שהיא מאמצת את זכות האושר, אך זו טעות. כשבודקים את הנאמר בהצהרה, מגלים כי נכתב בה: "כל בני האדם נולדו שווים, כי חוננו על ידי בוראם בזכויות מסוימות שאין ליטול אותן מהם: חיים, חירות ובקשת האושר (או חיפוש האושר)". הזכות הבלתי ניתנת לביטול היא זכות חיפוש האושר, ולא סיפוק האושר על ידי המדינה. כאילו הבינו כבר מנסחי הצהרת העצמאות ההיא ב-1776, שהאושר איננו טבעי לאדם, שהוא אישי מדי ולכל אדם האושר הפרטי שלו, ואילו החיפוש אחריו טבעי לו. כל אחד מאיתנו מבין וחש שאושר איננו דבר העומד בפני עצמו, אלא תוצאה של מרכיבים אחרים בחיינו. אנו תופסים את האושר כערך מסכם, ומשום כך טועים ורואים בו ערך עליון. האושר הוא תופעת לוואי של מימוש שאיפות אחרות. שום מהפכה לא נעשתה לשם האושר. אנשים יצאו לרחובות לשם החירות, השוויון, האחווה והצדק. אושר איננו ערך חברתי. אי אפשר לעשות מהפכות למען האושר. השאלה היא, אם אמנם שאיפתו של האדם היא למצוא את האושר ולהיות מאושר, כפי שמסתיימות כה רבות מאגדות הילדים או אולי השאיפה האמיתית של האדם היא עצם המאבק להשיג אושר. לאחר שאדם משיג אושר, הוא מסתגל למצב החדש במהירות והאושר נעלם. אנשים רבים מאמינים שהאושר נמצא מחוץ להם וישנם אחרים היודעים את הסוד. בין אם זה רב, כומר, גורו, מורה רוחני ומתקשרים ממינים שונים. אנשים המחפשים את האושר בחוץ ובאחר, ימצאו את עצמם מוכתבים על ידי האחר עליו סמכו ויהפכו לחברי כת או פונדמנטליסטים שונים. מוטב היה לו יפנו למשפטו החשוב של סוקרטס: "דע את עצמך". הפתרון מצוי בהכרה מעמיקה יותר של העצמי. מכאן, עוזבת בילסקי את הפילוסופיה ועוברת לפסיכולוגיה. היא מתחילה עם אחד מראשוני חוקרי האושר והספר הראשון בנושא מ-1987: "פסיכולוגיה של אושר". זו התחלת הדרך של מחקר ממשי בשאלה כה גדולה. היא מביאה, תוך כדי ניתוח ממצאים, את הקשר הפסיכולוגי לאושר. יחסים בינאישיים, אהבה, נישואין, עבודה, אבטלה, פנאי, מגדר, מצב כלכלי, אישיות ובריאות - חלק גדול מהמוטיבים המהווים חלק מהגדרת האושר האישי. צריך להוסיף לכל זה את עולם הרגשות. אנשים בעלי רגשות שליליים ואנשים בעלי רגשות חיוביים, שכל אחד מהם קרוב או רחוק לתחושת שביעות הרצון (שאיננה המקבילה המלאה לאושר). מה גם, שאדם עשוי להכיל בתוכו בה-בעת שני רגשות סותרים, כמו רגש חיובי במקום אחד, נניח בבית, ורגש שלילי במקום אחר, נניח בעבודה. הפסיכולוגיה ברובה אינה נוטה לפתח באדם רגשות חיוביים, אלא להפחית את הרגשות השליליים. פרויד אמר: "הצלחת הפסיכואנליזה היא הוצאתו של אדם מאומללות נוראה והחזרתו לחיים של אומללות רגילה, שכן אושר איננו טבעי לאדם". היום מתפתח זרם חדש בפסיכולוגיה המנסה לעזור למטופלים בבניית רגשות חיוביים. אחד האנשים החשובים ביותר לבניית התיאוריה, המתפתחת לאיטה בספר, הוא אריך פרום, שלמד הן אצל קרל מרקס והן אצל פרויד, והיה פסיכואנליטיקן ומורה. הוא כתב מספר ספרים, שעליהם בונה בילסקי חלק נכבד מהתיאוריה שלה. האחד, "מנוס מחופש" והשני, "אומנות האהבה". כאן מגיעה בילסקי לדבר, לראשונה, על הקשר בין אהבה ואושר, אך לפני כן, היא מצטטת מדבריו של אריך פרום: "האדם בחברה המודרנית-קפיטליסטית אינו יודע מהי אהבה. ההתאהבות מתרחשת עקב אובייקט, והאהבה נתפשת בעיניו כדבר שקורה מאליו, ללא כל השקעה. השאיפה המרכזית של האדם המודרני היא להיות נאהב ולא לאהוב, והאהבה מזוהה עם התאהבות". פרום (ובעקבותיו בילסקי) טוען שאת הרגש יש לטפח, וללמוד כיצד עושים זאת. ז'אן ז'אק רוסו הגדיר את האושר כחשבון טוב בבנק, טבח טוב ומערכת עיכול בריאה. במחקרים המודרניים יש כבר נטייה לפרק את מושג האושר ולמצוא קריטריונים מוסכמים לבדיקה. היום מתייחסים לשביעות רצון מהחיים ככלל או "רווחה אישית", שאותם אפשר לחקור ולכמת, ומקובלת יותר המחשבה שהאושר תלוי גם באישיותו של כל אדם בנפרד. מכאן, עוברת בילסקי למושג "כישורי חיים", שהופך להיות חשוב ביכולת להיות "מאושר" או "חי ברווחה", יכולת המנצלת את העולם האינדיבידואליסטי המתפתח. לטענתה, מכיוון שלא לכל אדם יש באופן טבעי כישורי חיים לדאוג לעצמו ולפיכך גם לאושרו, זו אחת המחוייבויות של המדינה ללמד את האדם (בחינוך חובה) כדי שלא יהיה אומלל מדי ולא ייפול למשא, הן על סביבתו והן על החברה בהמשך. פרק חשוב מקדישה בילסקי ל"תעשיית האושר" כל אותם ספרי עצות למציאת אושר אינסטנט, ויוצאת, מתוך ההתנגדות לכל התעשיה הזו, גם להסקת מסקנות חברתיות, לפיהן, בני האדם החיים במאה העשרים ואחת, זקוקים בדחיפות למה שילמד אותם להתמודד עם צורת החיים ההולכת ומשתנה מול עיניהם, ללא עזרת כל המתווכים נוסח קוראי עתידות, רבנים, כמרים ועצות בפרוטה. בילסקי חוזרת אל החוסר בכישורים האישיים להתמודד, להבין ולהיות חלק מהעולם ההולך ומשתנה. לסיכום, הספר כתוב בבהירות, שאינה מצריכה ידע מוקדם בקריאת טקסטים אקדמיים מדעיים. בילסקי עושה מעשה חשוב באמצעותו היא מתמצתת ומביאה מספר ניכר של מחקרים על נושא האושר, משמעותו לאדם והדרך להגדרתו והבנתו, בניסיון לתת לכל אדם כלים להבין ולבדוק את אושרו או להבין מה מונע ממנו להיות מאושר. אך אין זה עוד ספר לעזרה עצמית. המסקנות, אם יש כאלה, נובעות מתוך הטקסטים, הבנתם וההזדהות האישית אתם, איש-איש לפי הבנתו. רפאלה בילסקי, מקסם האושר. הוצאת כרמל ישראל, 223 עמודים בכריכה רכה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...