דייב יעקב
דייב יעקב. צילום: מעיין חיים.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

בסך הכל רציתי להיות ילד רגיל

הילדים בכיתה חלמו לטוס לחלל, להיות כדורגלנים או רופאים. ואני רק רציתי להיות רגיל. המצאתי סיפורים על המציאות שבתוכה גדלתי: בקבוקי האלכוהול של אבא היו בגלל "שהוא אמן", אמא הייתה פעם רופאה ופעם עורכת דין, וגם החדר שלי היה מקום מוגן וקסום עם כללים וחוקים משלו. ובכל זאת הרגשתי שיותר לא אוכל להסתיר את הכאב, הזרות והבדידות הזו בתוכי, ושיום אחד אצטרך להתמודד. עכשיו זה קורה / טור אישי

לא ידעתי איך לתרגם את התחושות שלי למילים. הגוף שלי ידע, הסביבה שלי ידעה, אני חושב שאפילו המשפחה שלי ידעה - אבל אני לא הצלחתי. הייתי ילד "אילם", אחד שבכוח משתיק ומבליע כל חריגות וזרות שקיימת בו, רק כדי שלא יהיה יוצא דופן. האבסורד הוא שבעל כורחי הייתי הכי יוצא דופן שיש. היו ילדים בכיתה שלי שחלמו לטוס לחלל, אחרים רצו להיות כדורגלנים או רופאים.

אני, בסך הכל, רציתי להיות רגיל.

אין דבר שהיה משמח אותי יותר מלהיות ילד סטנדרטי, עם משפחה סטנדרטית ומראה סטנדרטי. ילד עם כלב וחצר, וארוחת שישי גדולה וטלוויזיה עם צבעים בסלון. ילד של סנדביצ'ים בשקית, עם מפית בד מאוירת לשולחן, ילד שיושב עם אימא שלו ופותר תרגילים בחשבון ומחפש מושגים באנציקלופדיית אביב. ילד פרווה. לא לפה ולא לפה. כמו כולם כזה. פשוט.

למרות שניסיתי, במאמץ רב, לקיים את המשאלה הזו, היא הייתה רחוקה מלהתגשם. הבית של ההורים שלי היה הכל חוץ מאותו סטנדרט שייחלתי לו. וככל שניסיתי להתרחק ממנו או להימנע מלייחס אותו אליי, הוא דבק בי. היו דברים שאי אפשר היה להסתיר. לא כי אתה לא רוצה, אלא בגלל שטכנית, אתה פשוט לא יכול.

דייב יעקב - בלוג איור

 

תחושת הזרות שחוויתי התבססה לא רק על חריגות חברתית. לא הייתי זר רק בחוץ, הייתי חריג, אחר, ושונה - גם בתוך הבית שלי. צמח סורר שגדל לו במרכז הסלון ולא התחבר בשום צורה לתפאורה שמסביב. הלוואי ויכולתי להתחבא או להסתתר מתחת לספות, אבל הייתי גדול מדי. ראו הכל. חוץ מדבר אחד. זו הייתה מין תחושה שצרובה בגוף, אי-נוחות פנימית, כמו מודעת עד כאב באיזו אמת כלשהי שעתידה לגלות. אמת שתשנה את הכל. שתהפוך אותי למישהו אחר. שתהפוך את העולם למשהו אחר. אמת שלא הייתי מוכן לה.

אז הפכתי אלוף בהמצאת סיפורים: לקחת את המציאות ולעטוף אותה בשמיכה של מעשיות. הופך את בקבוקי האלכוהול השבורים בסלון לסיפור בו זו הדרך של אבא שלי לקבל מוזה, כי יש לו נפש של צייר (היום, אני מודה: הקשר בין ציור לאבא היה מקרי בהחלט). את אימא הפכתי לעורכת דין ולפעמים לרופאה, ודמיינתי גם שהחדר שלי הוא עולם נפרד עם חוקיות משלו, יצורים שאף אחד לא רואה ומחשבות שאף לא חושב.

עשיתי הכל כדי לא לראות בעצמי, אך חשוב מכך, שלא יראו אחרים. שלא יגלו, שלא ידעו. שישאר בסוד.

דייב יעקב - בלוג איור

היו רגעים שפשוט רציתי לברוח. לעוף משם. לעשות לחיים שלי אתחול מחדש ולהיות מישהו אחר. מישהו עם נקודת פתיחה חזקה יותר, עם משפחה יציבה יותר ועם חיוך אמיתי שבא מבפנים.

בעצמי, לא הבנתי בדיוק מה אני מסתיר. אבל הרגשתי שגדלה בתוכי תובנה שתיפתח ותתרחב. גם פיזית, בתוך הגוף. תובנה עמוקה ויסודית כזו, שעם הזמן תדרוש מקום, אור ואוויר. ושבשלב מסוים, היא כבר לא תוכל להישאר בפנים. שאהיה חייב לתת לה לצאת החוצה.

ולכן, כשזה קרה אמנם הייתי מבוהל, אבל גם מוכן. היו לי את כל החיים להתכונן.

--

דייב יעקב הוא מאייר צעיר ויזם. השתתף במספר אסופות איור, תערוכות קבוצתיות ושתי תערוכות יחיד. מנחה סדנאות כתיבה ופוטותרפיה בשילוב עם איור. יזם פרוייקטים חברתיים - "צייר לי חלום" בביה"ס גבריאלי בחיפה, ומופע "מנגינות מהזנב" ברחבי הארץ. 

בלוג חדש שהוא כותב ב-GoGay מלווה את תהליך היצירה והיציאה לאור של ספרו הראשון, "הוא בסדר", העוסק בתחושת חריגות במגדר ובמיניות. הספר, בעריכתה של ליאורה גרוסמן, זוכת עיטור אנדרסון, יראה אור בספטמבר 2016.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...