שירלי קובלסקי
שירלי קובלסקי. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

גאה ומוגבל: ההתמודדות הכפולה

שירלי קובסלקי חזרה עמוסת רשמים מערב בנושא אנשים עם מגבלה פיזית ונפשית בקהילה הגאה, והיא קוראת בין השאר לדרוש את הנגשת המרכז הגאה

טל(י) נתיבה ווזנר שלום נבו היא אמנית. היא עם שיתוק מוחין, היא ג'נדרקוויר ובי סקסואלית. משא כבד, הייתי אומרת, בשביל אדם אחד. אבל בטלי יש עוצמה פנימית כזו שלא פוגשים אצל הרבה אנשים. היא שמחה, היא חריפה והיא מביאה איתה נקודת מבט רעננה על החיים, שמעידה על אדם שלם ובריא לא פחות ממי שאינו מתמודד עם נכות ומוגבלות פיזית.

את טלי היתה לי הזכות לפגוש ולהכיר ביום חמישי, בערב שנערך במרכז הגאה בנושא "הארון הכפול" – מתמודדים עם מחלות נפש שהם גם להט"בים וכן נכים שהינם להט"בים. נושא זה, של ההתמודדות הכפולה, אינו מדובר בחיי היום יום ומסתבר שגם טרם נחקר. מבחינה זו, הערב שהתקיים בהשתתפות נציגי הקהילה שחווים את ההתמודדות הכפולה ואנשי מקצוע מתחום הבריאות והשיקום – הינו פורץ דרך.

"המוגבלויות היו איתנו תמיד, אבל צריך בגרות קהילתית כדי לטפל בנושא הזה" אמר איתי פנקס, שפתח את הערב. ואכן, אולי יוצאת בשורה מהמרכז הגאה, שהולך ומקבע עצמו כמוביל תרבותי ומעורר שיח ציבורי.  

אז כן - הנושא כבד, ולא הרבה אנשים הטריחו עצמם להגיע ולשמוע את הדיון, שהיה מרתק. כי כמו בחיים, אנשים מעדיפים שלא להסתכל על החלקים החלשים, החולים, המוחלשים. יותר בטוח, יפה וסקסי לשמור מהם מרחק. מנגד, יחסית לציפיות של מארגני האירוע אפשר להגיד שהגיעו לא מעט אנשים. אלו שהגיעו זכו למנה גדושה של עניין ולהט, מרקמים, דעות ותובנות.

את הערב הנחתה דפנה גרינר, מנהלת הקליניקה במרכז הגאה, והשתתפו בו ד"ר שירית אופיר, רופאה שיקומית בבית לוינשטיין; רונית ארגמן, מנהלת מכון ארגמן העוסק בין היתר בלהט"ב בעלי נכויות; רועי אידלמן, הומו מתמודד בהחלמה; ירדן כהן, מלוות קבוצות להט"ב מתמודדים בארגון "שכולו טוב"; וכאמור טל(י) נתיבה ווזנר שלום נבו.

לנסח מחדש את הגוף

המפגש בין המתמודדים לבין אנשי המקצוע בפאנל היה מרתק. לעיתים נקודות המבט השלימו זו את זו, אך היו גם התנגשויות בין עמדת אנשי המקצוע לבין עמדתם של המתמודדים. לא תמיד פשוט לשמוע איך מתבוננים בך המומחים. ורועי וטלי, נציגי המתמודדים עם שונות כפולה, חווים כאינדיבידואלים חוויות אחרות מאלו המוצגות על ידי אנשי המקצוע.  

"להיות להט"בית נכה זה קודם כל להיות", אמרה טלי. "יש הרבה 'מבט על' מטעם אנשי מקצוע והרבה פחות התייחסות פשוטה של אדם לאדם. החוויה הלהט"בית היא, לפני הכל, גופנית. היא המפגש עם הגוף, עם המרחב, עם המשטור של הגוף, הפרפורמיוּת שלו - וזו זירה שבסופו של דבר מאד מפחידה נכים. לפיכך יש קושי גדול לאנשים עם נכויות להבין את עצמם, להתחבר ולהגדיר את עצמם. ברגע שאדם עם נכות מזדהה באופן מיני, זה אומר קודם כל שיש לו מיניות ושהוא מספיק מכיר אותה בשביל להזדהות".

רונית, שהיא מטפלת מינית ומנהלת מכון ארגמן, מקיימת במסגרת המכון קבוצות חברתיות ללהט"בים עם נכויות ומגבלות נפשיות משנת 2007. לדבריה, על הקושי החברתי נוספים הקשיים בדימוי הגוף ובדימוי העצמי. "יש מוגבלות בניידות ותנועה, יש צלקות מניתוחים, לפעמים יש בעיה עם תחושות – מקומות בגוף שלא מרגישים. במצבי נכות לפעמים אין תחושות באברי המין. תרופות פסיכיאטריות פוגמות ביכולת המינית ומהוות מגבלה גם הן. על כל אלו תוסיפו את חוסר המיומנות הבסיסית שנובעת לא רק מהפגיעה אלא גם מפאת העובדה שלאנשים אלו אין הרבה ניסיון. כל אלו ביחד הופכים את היכולת לנהל קשר למסובכת מאד. לעיתים בשל כל המורכבות הזו קשה למתמודדים להגדיר את עצמם והם חיים בבלבול ולא בטוחים לגבי מי ומה שהם מבחינה הזהות המינית והמגדרית". גם הקבלה בבית היא מורכבת יותר. כדוגמא הביאה ציטוט של אב, שמבטא היטב את הקושי: "לקח לי 30 שנה לקבל את זה שהבן שלי נכה, עכשיו אומרים לי שהוא גם הומו?".

טלי, שנעזרת בקביים, אינה תופסת את עצמה כאדם מוחלש. "צריך לנסח את הגוף בזירה של עונג ולא רק של מחלה, למצוא אתרים של עונג ושחרור. הנכה צריך לדעת שיש צרכים ייחודיים שעליו לתת עליהם את הדעת. מותר לך כאדם נכה לשאול שאלות על עצמך ומה את אוהבת. לגלות את עצמך, להכיר את עצמך. נדרשת כאן עבודה עצמית וצריך לזכור שבסופו של דבר מיניות זה לא רק נרות ופרחים".

לא בטוח אם יתנו צ'אנס

רועי מתמודד עם מחלת נפש והוא גם עובד עם אוכלוסיה של פגועי נפש בהוסטל ובמועדון, בעודו לומד עבודה סוציאלית. הוא תיאר את הקשיים והדגיש את הסטיגמה שיש גם בתוך הקהילה לאנשים פגועי נפש. "אדם שמתמודד עם מחלה נפשית לא יכול ללכת במסלול הרגיל של בני גילו ויש הרבה שנאה עצמית וחוסר קבלה עצמית. הבושה היא כפולה". יחד עם זאת, במשך שנים היה לו קל יותר לחשוף בפני אנשים את עובדת היותו מתמודד עם מחלת נפש מאשר לספר שהוא הומו. הוא סיפר שהיה בתחושת בדידות וחריגות לאורך שנים וכלל לא האמין שיש עוד אנשים כמוהו. כשהוקמה הקבוצה בתל אביב למתמודדים להט"בים הסתבר לו שאכן יש עוד אנשים כמוהו וזה שינה מאד את התחושה. היתה הקלה ורווחה גדולה בידיעה שהוא כבר לא לבד.

לדבריו, יש לו הרבה חשש לספר בקהילה אודות ההתמודדות שלו. מאד הטריד אותו מה יחשבו עליו, האם ישפטו אותו, האם ירצו בו, ובעיקר האם יתנו לו צ'אנס להראות חלקים אחרים.

ירדן מנחה את הקבוצה בתל אביב, שעוסקת בפנאי ומיומנויות חברתיות. היא מציינת שלאוכלוסיה שמתמודדת עם הפרעה פסיכיאטרית יש קושי עם מיומנויות ויש חוסר גדול של שירותי פנאי. "יש פער בין הפנאי הנגיש לאוכלוסיות עם נכויות פיזיות לבין אוכלוסיות עם הפרעות נפשיות. המודעות וההתכווננות רבות יותר בנוגע לאוכלוסיות פגועות פיזית".

ד"ר אופיר מציינת שאנחנו עדין מפגרים בנאורות. "בכדי לטפל בנכות /חריגות עושים חלוקה סכמטית: השלכות של הנכות על התפקוד הגופני וליד זה חוסר היכולת לתפקד מבחינה חברתית. הסיפור הרבה יותר מורכב. הנגישות בארץ מחפירה. וגם במקרה של נכויות פיזיות עדין אין ראמפות. חלק מהנכות נגזרת מחוסר ההתאמה של הסביבה לנכה. עם רמת נגישות אחרת, הנכים היו פחות מוגבלים. מבחינתם זה לקום בבוקר אל עולם שלא פתוח בפניך".

צריכה להיות ברית אחים

היות שלהט"ביות סומנה כהפרעה נפשית, זה מקשה יותר על התמודדות של נפגעי נפש, אומרת טלי. "יש נסיון להתנער ממה שייחסו לנו. הקהילה הגאה צריכה להכיר בטראומה שלה כקהילה. האיידס יצר את הדימוי הקשה החולני והחלש ואנחנו מנסים לצאת ממנו, להראות כמה אנחנו בריאים. חשוב להסתכל על המקומות האלו כמקומות של תולדה של דיכוי. החוויה של הנכות והלהט"ביות קשורות קשר הדוק ואמיץ. קשה להסתכל על זה ואם כן יעזו להסתכל – זה יכול להצמיח את כולם".

הקהילה עברה נורמליזציה אבל בתוך זה קשה לקבל את החריג, היא הוסיפה ואמרה. מגיע לנו כקהילה להעז להיות חלשים, מלוכלכים... לזכור שהחברה ההטרוסקסואלית ממשיכה להטיל אלימות גם אם סמויה כנגד יחידים להט"בים, והסולידריות לפיכך חשובה מאד. "צריכה להיות ברית אחים בין הקהילה לבין המתמודדים".

הפאנל נערך באולם המופעים, החדר היחיד בקומת הקרקע, שכן המרכז הגאה עדין לא מונגש. אביהו מיזן, רכז התרבות, מספר שהנהלת המרכז נאבקת על הנגשת המרכז הגאה מזה זמן. הוא קורא לכולנו להביע סולידריות ולהצטרף למאבק להנגשת המרכז הגאה. לשם כך יש לשלוח מייל לעיריית תל אביב או לחייג 106, ולדרוש הנגשה של המרכז.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...