פרפר
פרפר. צילום: ליעוז שי.
עוד בראשי
 > 

סיפור של גבר: כנפיים

מהסוד של גיל ההתבגרות בחדרה לחופש של החיים המבוגרים בתל אביב, ליעוז שי עדיין מתמודד עם השדים. בלילה הוא חולם כיצד הוא פורש כנפיים ועף מעל העיר

הייתי ילד שונה, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין למה.

תמיד הרגשתי אחר. אף פעם לא הייתי חלק מאף קבוצה. מתבודד. הולך ברחוב ושר לעצמי בקול רם. מדמיין שיש לי כנפיים גדולות ושאני יכול לעוף באוויר.

מעדיף להסתגר בחדר ולשמוע קלטות בטייפ מאשר לשחק עם הבנים כדורגל אחר הצהריים.

בגיל 14, בחוג תאטרון, הבנתי בפעם הראשונה שאני באמת שונה. 

במסגרת אחד התרגילים המורה שלנו ביקשה שנסתכל במראה, וננסה לראות בדמות שנשקפת אלינו ממנה משהו שאף אחד אחר לא רואה.

זה היכה בי. ברגע אחד הבנתי שאני רואה באותה דמות מישהו אחר. משהו שקיוויתי באמת שאף אחד אחר מהסובבים אותי לא רואה.

בכל תקופת היסודי ובתחילת חטיבת הביניים לא הצלחתי להבין מה מונע ממני להתקרב לילדים בכיתה. תמיד הרגשתי שאני צריך לשמור על מרחק מסוים. פחדתי שמישהו מהם יכיר אותי באמת אבל לא הבנתי למה.

ופתאום, במבט אחד במראה גיליתי על עצמי את הסוד ההוא שכל כך פחדתי שכולם יגלו. 

גיליתי שאני הומו.

בהתחלה נלחצתי. התחלתי להזיע. הפה שלי התבייש. הרגשתי זרמים בכל הגוף. פתאום התשובה לכל השאלות התגלתה לפניי, ואני כל כך פחדתי מאותה תשובה.

באמצע התרגיל ביקשתי מהמורה לצאת רגע לשירותים, אבל במקום לחזור לכיתה פשוט ברחתי. הרגשתי שאני נחנק ושאני לא יכול לחזור לאותו החדר.

הרגשתי שאני לא רוצה להביט שוב באותה המראה שמטיחה בפניי את האמת. לא עכשיו.

חוג התאטרון שלי היה מתקיים אחת לשבוע במרכז תל אביב, בתיאטרון הבימה.

הוא היה נקודת האור שלי בשבוע. כמו מין פנס כזה, שמסמן לי את שביל הבריחה מחדרה, העיר בה גדלתי, היישר לתל אביב, למקום שבו אני יכול ללכת ברחוב מבלי שמישהו יידע מאיפה אני בא ולאן אני הולך.

תל אביב תמיד משכה אותי. היא נראתה לי גדולה מהחיים. והחיים עצמם, בתל אביב, נראו לי כמו מסיבה אחת גדולה שלא נגמרת לעולם.

האנשים ברחוב, הבניינים הגבוהים, מוניות השירות של קו 5, השוק והחנויות שהייתי יכול לבהות בחלונות הראווה שלהן דקות ארוכות, עד שהמוכר היה מביט בי במבט חשוד שגרם לי להתבייש ולהיעלם.

החופש הזה, להיות מי שבא לך להיות. כבר בגיל 14 יכולתי להבין אותו. 

לא תמיד ידעתי אם הוא נעים לי הוא מפחיד אותי. אבל תמיד ידעתי שהוא מושך אותי אחריו.

והנה, אני יוצא עכשיו מהבניין בו מתקיים החוג, ומתחיל ללכת, אחרי שבפעם הראשונה הבטתי לעצמי עמוק בעיניים וראיתי בהן את הדבר שנתפס בעיניי אז כנורא מכל, ואני מרגיש פתאום שגם אני לא כל כך יודע מאיפה אני בא ולאן אני הולך.

אחרי הסתובבויות ארוכות במרכז העיר מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת, לכיוון צפון, מחכה למאספת שתיקח אותי הביתה.

הייתי מבוהל מבפנים, והרגשתי שההבנה הזאת שנחתה עלי פתאום שורפת ממש כמו פצע טרי, כזה שאתה מקווה שיתחיל להגליד ולהחלים מהר.

כשהגעתי הביתה באותו הערב לא אכלתי אפילו ארוחת ערב. אמרתי שלום לאמא, נכנסתי לחדר שלי והקשבתי למאריה קארי עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי בבוקר הבטתי שוב במראה, הפעם בחדר האמבטיה בבית הוריי, והבטחתי לעצמי לשמור את הסוד שגיליתי אתמול רק לעצמי. לא לספר לאף אחד. לא לחשוף אותו. גם אם זה אומר שמעתה אהיה בודד.

וכך התהלכתי בעולם בתקופת חטיבת הביניים והתיכון. מדבר רק עם מי שאני צריך, מתחבר בהפסקות עם ילדים מהכיתה רק כדי שהמורים לא יחשבו שמשהו בי חריג. שלא ינסו לדבר איתי ובטעות יגלו הסוד שלי.

אחר הצהריים הייתי כותב בשמות בדויים בפורומים של נערים ונערות מפוחדים ומבולבלים כמוני, שגם הם שמרו את אותו הסוד מהסביבה שלהם. 

שם גם פגשתי חברים לאותה התקופה. כאלו שליוו אותי מרחוק, דרך המסך, אבל הרגישו לי קרובים מאוד. 

ותל אביב תמיד הייתה במחשבות שלי. כל הזמן. הרגשתי שהחופש להיות בה כל מה שאני רוצה מושך אותי ואני לא מוכן להתנגד לו יותר.

בגיל 16 התחלתי לנסוע לתל אביב פעמיים בשבוע ולפגוש בה חברים וירטואלים שהפכו לחברים מציאותיים. רובם היו בגילי, ויחד היינו מסתובבים שעות בסנטר, חולקים משולשי פיצה ומדברים על הנשיקות הראשונות ועל התנסויות מיניות.

לי לא היו לא כאלה ולא כאלה בגיל הזה, אז מפעם לפעם, בשביל לא להראות סתם חנון, הייתי ממציא איזה סיפור וככה שמרתי על המוניטין שלי מול הבנים. וזה עבד.

בפעם הראשונה הרגשתי שאני מקובל. שיש לי חברים. שאני לא צריך להחביא מהם את הסוד שלי ושהם מקבלים אותי כמו שאני.

יחד עם אלירן, דביר ודניאל גיליתי את הגנים של העיר ואת הפעילות הלילית שלהם. את TNT ואת חולצות הבטן מהלייקרה והג'ינס פדלפון שלא היה אומץ ללבוש כשאני יוצא מבית הוריי, אז הייתי לוקח אותם איתי בתיק ומחליף בגדים בשירותים של תחנת הרכבת.

גיליתי את חיי הלילה ואת מסיבות הפופרינג שהרגישו לי כמו פנטזיה אחת גדולה שצבועה בוורוד.

הייתי יודע את כל המילים של השירים שהתנגנו שם וכמו כולם הייתי מחכה לשעה 6 בבוקר, לשמוע את Fallin' של אלישייה קיז ולדעת שהמסיבה נגמרה, ועכשיו הגיע הזמן ללכת למוכר הבייגלה שמול מועדון התאטרון ולפתוח איתו את הבוקר, רגע לפני שאני עולה על רכבת בחזרה לחדרה.

זאת הייתה תקופה רומנטית יותר, נעימה יותר. אנשים היו מדברים אחד עם השני במסיבה. אף אחד לא היה שקוע בטלפון שלו. כולם תיקשרו עם העיניים. 

היינו מתנשקים על הרחבה ומחליפים מספרי טלפון ובבוקר שלמחרת היינו מתקשרים בשביל לשאול מתי נתראה שוב.

ואני, בכל בוקר כזה, שהגיע אחרי לילה של מסיבה, הרגשתי כאילו אני עולה על הרכבת ומקפל מהר את הכנפיים הדמיוניות שלי שצבועות עכשיו בצבעי הקשת, ובלי שאף אחד ישים לב, אני חוזר להיות ילד טוב חדרה.

בגיל 21, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, עברתי לגור בתל אביב והפסקתי באופן רשמי להיות ילד.

העיר סחפה אותי אליה. הריחות, הצבעים. השקט והרעש. מצאתי את עצמי שוב מסתובב בין חנויות צבעוניות בקינג ג'ורג' לבין גינות שקטות ורחובות קטנים.

הייתי מטייל אותה לאורכה ולרוחבה ולומד בה כל פינה. התחושה הייתה של אופוריה אמיתית. סוף סוף אני יכול להיות כל מה שאני רוצה. סוף סוף אני חי.

מה שהכי אהבתי היה שהפעם לתחושה הזאת לא היה תאריך תפוגה, או רכבת שמאיימת להגיע להחזיר אותי בחזרה אל הקרקע.

הרגשתי כאילו אני מרחף מעל המדרכה בשדרותיך הארוכות, תל אביב.

עף כמו פרפר מפרח לפרח ובסוף היום נוחת על המיטה שלי, בדירה קטנה, עם קירות מתקלפים, ואני מאושר.

גם היום, כשאני מטייל בעיר ויושב על ספסל לרגע, כדי לנוח ולעשן סיגריה, אני נזכר. 

נזכר בנשיקה הראשונה שלי עם בחור בלילה חם מתחת לעצים של שדרות רוטשילד.

נזכר בפעם ההיא שיצאתי  שיכור מידי מהבר השכונתי ושכחתי לשלם, וכשהברמן רץ אחרי התחלתי לברוח רק כי פחדתי שהוא רוצה להרביץ לי.

נזכר ביום שישי אחד כשאני בדרך הביתה מהשוק עם שקיות מלאות בכל טוב. 

נזכר בלילה הקר ההוא בפברואר, על ספסל בגן מאיר, איך בפעם הראשונה נשבר לי הלב לאלף רסיסים כשהוא אמר לי שזה אולי הדבר הכי קשה שהוא עשה אי פעם, אבל הוא לא יכול להיות איתי יותר.

ואני נזכר גם בילד ההוא מחדרה. הילד ההוא שהייתי ואינני עוד.

על כמה הוא נלחם בשדים שלו רק כדי להסתיר את מי שהוא באמת. כמה הוא פחד שמה יגלו את אותו סוד נורא. כמה הוא התחבא ולא העז ליצור קשר עם העולם.

כמה מאמץ הוא השקיע בכל שבוע רק כדי לברוח, כל הדרך מחדרה, עד לכאן, לתל אביב, כדי לשבת על ספסל ברוטשילד ולהרגיש שהוא יכול לנשום לרווחה.

וכשאני חוזר הביתה, לדירה הקטנה שלי, עם הקירות המתקלפים, אחרי שכל הדרך שרתי לעצמי, אולי בקול רם מידי, אני מביט מסביב ומרגיש בבית.

השדים שלי עדיין כאן. הם אמנם קצת שונים היום, אבל אני עדיין נלחם בהם. 

גם היום. בדיוק כמו אז.

ואני מביט במראה מבלי לפחד יותר. 

ברקע מתנגנת מאריה קארי. 

אני נרדם לאט. 

וחולם על איך אני פורש כנפיים ועף מעל העיר.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...