נטושים, אייל טבת
נטושים, אייל טבת. צילום: אלדד מאסטרו.
איל טבת-דוידזון
אייל טבת-דוידזון. צילום: אלדד מאסטרו.
 > 

נטושים, הגרסה האומנותית

אין זה משנה אם אתה סטרייט או לא, להזדקן בישראל עלולה להיות חוויה קשה במיוחד. האמן אייל טבת-דוידזון נותן לזה ביטוי בתערוכה חדשה, וחושף את סיפור חייו הייחודי

"נושא הזקנה והגיל השלישי תמיד נגע לליבי, אם בגלל שהייתי קשור מאוד לשתי הסבתות שלי - סבתא מונס עם אהבה וחום, הומור וחיוכים, וסבתא מסעודה שלימדה אותי לחשוב כמו מבוגר; ואם בגלל הקושי שלי מול הדחייה שלנו כחברה את הזקנים", מספר האומן ומעצב הפנים והחוץ, אייל טבת-דוידזון. "להביט בהתמודדות הקשה לה זוכים הזקנים בחברה שלנו, לראות איך ההנהגה בישראל מסרבלת ומקשה על הזקנים את חיי היומיום, ולא נותנת להם להתקיים בכבוד בשארית ימיהם, תסכל ומתסכל אותי עד היום".

טבת בחר לתת ביטוי ייחודי לחיבור ולתסכול גם יחד, בתערוכה "נטושים", בה הוא מציג פורטרטים של זקנים. "היה לי חשוב להראות את היופי בפניהם של הזקנים, את העושר של חוויות השנים, את סימני החיים בכל אחד ואחד, ועדיין להראות איך קשה לנו כחברה לראות זאת".

זו אינה הבחירה יוצאת הדופן היחידה של טבת. הוא בן 49, נשוי מזה 14 שנים לבן זוגו אמיתי, והשניים מגדלים את שירה (8), מיקה (5) וטליה (2.5) בהורות משותפת עם מיכל. וכל זה קורה לא פחות מאשר במושב מזור. "הבחירה בהורות משותפת היא בחירה של הראש", הוא מספר. "אני ובן זוגי קרייריסטים, ולרוב אתה בוחר לגדל ילדים עם מטפלות או עם נני בבית. הבחירה שלנו היתה שתהיה אמא בסביבה. כך החינוך של הילדים טוב יותר, מה גם שבימים שהבנות אינן איתנו, אנחנו יכולים להשקיע זמן בקריירה ובזוגיות שלנו.

"אנחנו גרים בבית דו-משפחתי עם מיכל, והתחלנו לחיות בדרך זו עוד בזמן בתחילת ההריון הראשון. כך תמיד הבנות נמצאות מסביבנו, ואם הן מתגעגעות, הן עוברות בין הבתים. הצלחנו, עם עבודה מאומצת תמידית, לחיות בשלישיה המגדלת ילדים. טובת הבנות לנגד עינינו, וכך מגיעים להבנות ולהשגים נאים".

זה לא יותר מורכב לקיים צורת חיים יחודית כזו במושב?

"אנחנו המשפחה החדשה היחידה במושב, ולמרות זאת איני חש שזה בעייתי. בכל מקרה, להפוך לעירונים זו לא הייתה אופציה בכלל. אני לא טיפוס עירוני ולמזלי גם הפרטנרית שלנו להורות. לגבי בנזוגי, הוא הולך לכל מקום שאבחר.

"אנחנו מאמינים שהחינוך במושבים, ובפרט במזור, הוא הטוב ביותר בשביל הבנות. זו מין חממה לגידול ילדים, מה גם שבמזור ישנה הרחבה כפולה, וזה אומר המון משפחות צעירות, כך שאם ילד לא מסתדר בכיתה תמיד ניתן להעבירו לכיתה אחרת".

טבת עובד כבר 28 שנים כמעצב נוף, ובשמונה השנים האחרונות הוא משלב גם את הידע שרכב בתחום עיצוב פנים. החיבור שלו לעולם הציור החל בגיל צעיר. "התחלתי לצייר בעידודה ובתמיכתה של אמי שושנה ז"ל. לשנים, כשבגרתי, כל יצירה שחתמתי עליה, ויש לא מעט כאלו, היא מסגרה ואמרה שזו יצירה שלה", הוא אומר וצוחק. "הציור עבורי הוא כלי הביטוי שלי לעולם. דרכו אני מעביר את המסרים והתפיסה שלי את המציאות. בנוסף זכיתי והיצירה היא גם מדיטציה מבחינתי. כשאני מצייר אני מתמסר לתהליך ומצליח להשאיר את כל העולם בחוץ.

"אני מצייר כבר למעלה מעשרים שנה. בשעות הפנאי, בביתי או בטבע, וכן במכון לאמנות בפתח תקווה, כחלק מקבוצה של שנים-עשר יוצרים בהנחיית האמן יוסי מרק. היצירות שלי נעשות בדרך כלל בשמן עם חומריות מרובה, היוצרות מעין ציור תלת ממד, כמעט פיסולי. את האפקט הזה אני יוצר בעזרת שפכטל. החומרים שעליהם אני מצייר נאספים בדרך כלל מהרחוב, ורובם מחומרים מתכלים: פלטות של פח או עץ שנזרקו, דלתות שנזרקו ברחוב. כשאני בוחר את הפלטות המתאימות, אני בדרך כלל כבר יכול לדמיין את האובייקט אותו אני הולך לצייר עליו".

נטושים, אייל טבת-דוידזון
התערוכה "נטושים" נפתחה ב-24 בדצמבר ב"גלריה לאומנות עמליה ארבל" בתל אביב. הוא אומר כי השימוש במשטחי עץ ישנים, בהם ניכרים סימני הזמן, מתחברים היטב למושאי העבודות שלו. "דיוקנאותיהם של הקשישים מרחפים על גבי המשטח; אין להן אחיזה ממשית. כך, התחושה הנוצרת היא של תלישות, אולי אף בדידות, המשקפת את מקומם התלוש של הקשישים בחברה".

ב-14 בינואר, יום חמישי, בשעה 17:00, יקיים אייל טבת-דוידזון מפגש, בהמלכו ידבר על הפורטרטים הרבים של בני הגיל השלישי המוצגים בתערוכה, ויציג את הביקורת החברתית שלו על היחס לזקנים בחברה הישראלית. המפגש יתקיים בגלריה לאמנות עמליה ארבל, רח' בן יהודה 100 תל אביב. הכניסה חופשית.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...