ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

סיפורו של גבר: ‫טיפש מאוהב‬

אף אחד לא רוצה לפגוש את האקס עם הבחור החדש שלו, בעיצומה של שפעת. אבל זה בדיוק מה שקרה הפעם לבחור שלנו. טוב שיש אימא שתציל את המצב

חום. נזלת. שיעול. כאב ראש.
הרופא אומר שזאת כנראה שפעת ושאני צריך לנוח.
וככה, מבלי תכנון מוקדם, מתבטלות לי התוכניות לימים הקרובים, ואני נשאר בבית לכמה ימי מנוחה שכוללים בעיקר בהייה ממושכת בטלוויזיה ושתיית תה עם לימון וג'ינג'ר.
מידי פעם אני גם קצת נאנח, אבל זה הרבה פחות משחרר כשאף אחד לא שומע שאתה סובל ומשתתף בצערך.
בכל פעם שאני חולה, אמא שלי מציעה להגיע לעיר ולקחת אותי אליה, שאפיץ את החיידקים שלי גם אצלה בבית ואני לא מבין מה הטעם. זה תמיד מזכיר לי שיר של אהוד בנאי.
אם אני כבר חולה, והגוף שלי מסמן לי שזה הזמן לעצור ולנוח, אני מעדיף לעשות את זה בבית שלי, איפה שאני יכול להיות מסכן עד הסוף ולהזמין מרק ראמן בטייק אווי במקום לאכול מרק עוף רגיל.
הדעה שלי לגבי מחלות היא קצת כמו הדעה שלי לגבי מערכות יחסים עם בחורים - אין לי כח למצבי ביניים.
או שאני חולה עם חום בבית או שלא. או שאנחנו ביחד, בלי משחקים, או שלא.
צינון זה סתם מעצבן, גם בחור שלא ממש סגור על עצמו.
כבר יומיים שאני בבית, מגוון בין שכיבה במיטה או על הספה, והחום מסרב לרדת.
עברתי על כל תרופות הסבתא שגוגל יודע להציע לי, קניתי את כל הכדורים שמונעים צינון או מוות וכלום. אין שינוי.
האוכל המבושל שהיה לי במקרר מתחיל להגמר, ובהעדר חוש טעם בימים האחרונים, אני אפילו לא בטוח עד כמה כדאי שאוכל את מה שנשאר.
אני מחליט שאהיה גיבור, ארד למסעדה שמתחת לבית, ואביא לי מרק ראמן מפנק לארוחת ערב.
אין לי אפילו כח להחליף בגדים אז אני פשוט יורד למטה עם הפיג'מה הדהויה שלי ולהשלמת המראה מעמיס עוד צעיף על הצוואר וכובע גרב, כאילו שזה מה שיעזור לי עכשיו. אני הרי כבר חולה!
אני יורד לרחוב וחוצה את הכביש, מרגיש כמו גוש ענק של מוקוס שצועד בפלורנטין כשטישו יוצא לו מהאוזניים וכל מה שהוא רוצה, הגוש הזה, זה מרק חם ולהגיע בחזרה הביתה כמה שיותר מהר.
אני נכנס למסעדה ובזווית העין אני מבחין באוהד, בחור שיצאתי איתו, יושב ואוכל מרק חם כשלידו יושב בחור אחר ומלטף לו את הרגל.
את אוהד הכרתי במקרה, כשהוא דהר לכיווני על האופניים החשמליות שלו באמצע רוטשילד וכמעט דרס אותי. הייתי כל כך המום מהסיטואציה שאפילו לא הצלחתי לצעוק לכיוונו, אבל הוא היה מספיק חמוד בשביל לעצור ולוודא שאני בסדר.
אחרי שהעברתי לו סדנת בטיחות בדרכים על רגל אחת ונזפתי בו בחינניות ובחיוך החלפנו טלפונים והתחלנו לצאת.
זאת הייתה אהבה שהתפתחה מהר.
בשבוע הראשון להכרות שלנו אוהד כבר אמר לי שהוא אוהב אותי ואני הרגשתי על גג העולם.
לא הצלחנו להוריד זה מזה את הידיים. מתחבקים כל הזמן. ישנים יחד. מתעוררים יחד. מחכים לסיים את יום העבודה כדי לחזור זה לזרועותיו של זה.
וזה בדיוק מה שחיפשתי. מישהו שיגרום לחום שלי לעלות, אבל בקטע טוב. אם כבר ליפול לתוך זה, אז עד הסוף. בלי מצבי ביניים. כמו שאני אוהב.
אחרי שלושה חודשים כאלה, שכללו המון יחד ומעט מידי לחוד, אוהד הודיע לי שהוא מצטער, אבל הוא לא מרגיש שזה מה שהוא מחפש כרגע. שהוא בעצם לא בשל למערכת יחסים.
אני מצידי הייתי בטוח שהוא סתם נבהל והייתי הכי קול לגבי זה, למרות שבפנים הלב שלי נקרע לחתיכות.
החלטתי לתת לו זמן לחשוב. זמן להתאוורר קצת. הייתי בטוח שהוא לא יוותר בקלות על מה שהיה בנינו, אבל אוהד כבר לא היה שם. הוא התרחק. השתנה.
הקשר בינינו הפך להיות קשר לא מחייב. קצת כמו ללכת בלי אבל להרגיש לגמרי עם.
בשלב די מוקדם אני מבין עד כמה חוסר היציבות הזה עושה לי לא טוב, אבל לא מצליח למצוא כוחות בעצמי להתנתק מאוהד. אני אוהב אותו ולא מוכן לוותר עליו בקלות.
גם לא כשהוא מבריז לי ברגע האחרון כשקבענו להפגש. גם לא כשאנחנו יושבים לדרינק ובמפתיע מגיעים חברים שלו, והוא בוחר להמשיך איתם את הערב. בלעדיי. 
גם לא כשהוא טס לחו"ל ומספר לי על הבחורים שהוא פגש שם ומה הוא עשה איתם.
אני מרגיש שהסכין שלו ננעצת לי בלב באותם רגעים ומסתובבת עמוק בפנים, ולי אין יכולת לעצור אותה. אני מעדיף לשמור חלק ממנו קרוב אלי, גם אם זה כואב.
הקשר הזה מתחיל להקשות עלי. אני מתחיל לראות באוהד צדדים שלא ראיתי קודם. צדדים שאני לא אוהב.
אני מתחיל להבין שאני מאפשר לעצמי לשקוע עמוק בתוך הבוץ הזה, שנקרא אוהד, ושהוא עושה לי רע.
אני מחליט להתנתק ממנו. הוא לא מקבל את זה. הוא נלחם בי. הוא לא מבין למה אני לא יכול להנות ממה שיש. אבל אני לא יכול. אני לא טיפוס של אמצע. ואני מסביר לו אבל הוא לא מבין.
באחד הוויכוחים שלנו אני מתעצבן והולך. אוהד נעלב ממני ומחליט לא לדבר איתי. עובר חודש שלם עד שהוא שולח הודעה וכותב לי שהוא מתגעגע אלי ושאני חסר לו.
ואני, כמו טיפש מאוהב, מוצא את עצמי באחת בלילה, רץ כל הדרך לשדרות ח"ן, לפגוש אותו שם בתקווה שנלך לישון מחובקים כל לילה מעכשיו לתמיד.
אנחנו מדברים ואוהד אומר שזה עניין של טיימינג, שהוא לחוץ עכשיו מהלימודים ושבקיץ הוא יהיה פנוי ונוכל לחזור לקשר זוגי קבוע.
ואני, טיפש ומאוהב, נאחז באמירות האלה כאילו היו מצוף שמונע ממני לטבוע בלב ים מלא בכרישים.
החודשים עוברים והקיץ כבר כאן, אבל אוהד עדיין לא. הוא עסוק. הוא בתקופה עמוסה. אל תדברו איתו עכשיו. זה לא הזמן.
אנחנו מצליחים להפגש באחד הלילות החמים של אוגוסט ומטיילים בעיר. לרגע זה מרגיש לי ממש כמו פעם, כשרק הכרנו והקשר הזה היה דף לבן וחלק.
אחרי ארוחת ערב בברסרי ועוד דרינק בבר ליד, אנחנו עומדים במרכז כיכר רבין. רק אנחנו.
השעה כבר מאוחרת והלילה עוד רגע יהפוך לבוקר.

"קטן, היה לי ממש כיף איתך".
"גם לי בייבי".
"אז שיהיה לך לילה טו..."
"אני אוהב אותך, אוהד".

אוהד חייך במבוכה, התקרב אלי ולחש:

"תודה. שיהיה לך לילה טוב".

אוהד עלה על האופניים החשמליות שלו ודהר אל תוך הלילה לכיוון ההפוך מזה שאליו אני הולך. 
אני נשאר לעמוד שם בכיכר, לבד. מנחם את עצמי, אומר שזאת רק כתף קרה. כשאני מגיע הביתה אני מתפרק.
אני מחליט שמהיום אני לא נותן לאוהד מקום בחיים שלי. אני מתחיל לחזור על המשפט הזה. בהתחלה בראש ואחר כך בקול רם.
אני משתף את אוהד בהחלטה שלי לאחר כמה ימים, כשהוא מנסה לצור איתי קשר. כנראה שמשהו בקור הרוח שלי עובד הפעם.
אוהד לא מתווכח ופשוט מתנתק.
ואני מרגיש הקלה. כאילו אני מצליח לנשום עמוק ויש לי עוד המון אוויר להוציא. כאילו אין שום דבר שמכביד על הנשימה שלי יותר.
והנה עכשיו, אני רואה את אוהד, בפעם הראשונה לאחר חצי שנה שלא ראיתי אותו. 
תמיד קיוויתי שכשאראה אותו ברחוב בפעם הראשונה אהיה לבוש הכי יפה שאני יודע, זורח מבפנים ומדיף ריח של בושם מבחוץ. מחייך כשלצידי הולך בחור, גם הוא מחייך, ושנינו בדיוק מצחקקים מבדיחה שסיפרתי, רגע אחרי שיצאנו מדרינק של צהריים ברוטשילד 12.
ואז, בדיוק בנקודה הזאת אני נתקל בו. הוא נעצר מולי ואני מחייך לעברו, מנופף לשלום וממשיך עם הבחור שלי ליעד הבא.
אבל במקום זה אני עומד עכשיו עם פיג'מה ומוקוס בכניסה למסעדה ורק מתפלל שהוא לא הספיק להבחין בי. מאוחר מדי - הוא הבחין.
אוהד מחייך אליי. לרגע אני יכול להרגיש שוב את הניצוץ הזה שלו מכשף אותי. אני מצליח להשכיח ממני את השפעת, מחייך חיוך גדול ומנופף לשלום. מסתובב ויוצא מהמסעדה.
מותש כאילו רצתי עכשיו את מרתון תל אביב ונטול מרק אני חוזר לדירה שלי, לחוף המבטחים על הספה מול הטלוויזיה.
אני לוקח את הטלפון ומחייג לאמא שלי.

"היי אמא, מה נשמע?"
"היי חמוד שלי, איך אתה מרגיש?"
"עדיין חולה. זה לא עובר לי החרא הזה".
"מה אתה אומר, אולי אני אבוא לאסוף אותך ותנוח קצת אצלנו?"
"אני ממש אשמח אמא, תודה".
"טוב חמוד שלי, אז אני יוצאת לכיוונך".

אני מזדרז לסדר תיק, לארוז לתוכו את מיטב הכדורים שרכשתי בימים האחרונים, כמה בגדים ואני מוכן.
יש משהו נורא מוזר לי בלשכב בחדר נעוריי בגיל 30 ולתת לאמא לטפל בי כשאני חולה.
אני לא אוהב להכביד עליה. אני לא אוהב להיות מסכן. אני מעדיף להשאר בדירה שלי עד שהסיוט הזה שנקרא 'שפעת' ייגמר ואני אהיה שוב חזק. 
אבל ישנם רגעים בחיים שפשוט צריך לעצור בהם ולנוח. 
ואין דבר טוב יותר שאפשר לקבל, ברגעים האלה, מחיבוק של אמא וקערת מרק חם.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...