ליעוז שי
ליעוז שי. צילום: גיל גרין.
 > 

סיפורו של גבר: מה מחפש?

שלושה חודשים בלי אף אפליקציית הכרויות הסתיימו במפגש שהשאיר אותו עם המכנסיים למטה, אבל לא בדיוק כמו שהוא תכנן בתחילת הערב

כבר זמן מה שאני נטול אפליקציות.
לא אטרף, לא גריינדר, לא טינדר, לא סקרף.
עלה לי.
עלה לי משיחות ריקות מתוכן שחוזרות על עצמם פעם בשעה, ולא מובילות לשום מקום חוץ מלמיטה זרה בדירה שאתה לא ממש מבין איך מישהו חי בה, או במקרה היותר גרוע - בדירה כל כך שווה ומתוקתקת, שבמהלך כל המפגש בניכם אתה לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאיך הבנאדם הזה הגיע בגיל 30 לגור במגדל בלב העיר, שאתה מחשבן עם עצמך כל גביע של גבינה לבנה שאתה קונה בויקטורי.
אתה מוצא את עצמך מגיע לאזור אחר בעיר, לא זה שאתה גר בו, ופותח ישר את הגריינדר לראות האם השכנים נאים בעיניך ויותר מזה, האם אתה נאה בעיניהם.
אתה רוצה שכולם ידעו שאתה פה. אתה קיים. בריבוע של שני אינץ', בלי חולצה, עם ציטוט מפגר משיר של ה-Stones ששמעת פעם אחת, אבל אתה בטוח שזה יוציא אותך מורכב ולא פשוט כמוכם, והמפרט הטכני שלך פרוס בפני העולם.
ואז מתחילות להגיע הודעות.

"מה קורה?"
"מה מחפש?"
"מה אוהב?"
"מה הראש"
"כמה הכלי?"
"ממקום לעכשיו?"

תמונה. תמונה. תמונה.

סורי, לא מתאים.

אז רגע אחרי שהבנתי שאני לא כל כך יודע מה הראש שלי, מה אני מחפש ואם אני ממוקם כרגע במקום הנכון, ונוח לי להכניס מישהו נוסף לחיים שלי, החלטתי לעשות את הצעד האמיץ ולמחוק אותן. את כולן. את כל האפליקציות.
ככה יצא שבמהלך חודשי הקיץ הלוהט בעיר הגדולה הסתובבתי נטול אפליקציות, ומבחירה חד משמעית לא לקחתי חלק במסיבה הגדולה שמתרחשת מרחק Download אחד ממני.
בהתחלה זה היה קשה. דקות ארוכות של ישיבה בחוסר מעש בשירותים, בתחנת אוטובוס ואיפה לא. אין צליל של מטקות ולא מתקבלות הודעות חדשות.
אחרי שבוע שלם בלי אף פלירטוט וירטואלי אני פתאום מבין שבלי ששמתי לב הפכתי למכור למשחק החיזור היומיומי הזה, ואחרי שבוע נוסף אני מבין שברוב המקרים המשחק הזה עשה לי רע.
אני פתאום מתחיל לאתגר את עצמי ולפתח שרירים שלא העזתי להשתמש בהם עד היום - אני מתחיל לצור קשר עין עם בחורים שעושים לי את זה בבר או ברחוב.
אני גם די מהר מבין שאני כנראה ממש גרוע בזה, כי תמיד, לא משנה כמה אני מנסה להיות חושני, לדמיין שאני ניק קרטר מהבקסטריט בויז וכולי רטוב עכשיו בגשם, רוקד ושר בסלואומושן "I'll be the one"; זה נגמר באיזה חיוך מבויש ועקום מצידי, ומבט תוהה האם אני צריך עזרה בלקרוא את התפריט מצידו, ושנינו נמשיך את הערב הזה, כל אחד לחוד.
שלושה חודשים העברתי ככה, ללא אפליקציות וגם ללא יותר מידי ריגושים, עד שבערב אחד, משעמם במיוחד, החלטתי שאני חוזר למשחק ופתחתי שוב את הגריינדר.
ריבועים ריבועים של תמונות מלאות בקוביות ושרירים, שנראים כאילו לעולם לא יהיו שלי, מוצגים על המסך. כמו ילד בחנות ממתקים אני מתחיל להתבלבל מהשפע.
ההודעות מתחילות להגיע.
אותן שאלות מוכרות, אותן שיחות ריקות מתוכן. ואני, אחרי שלושה חודשים שבהם הייתי שחקן ספסל, קופץ מהר למרכז המגרש ומתחיל להדוף את הכדורים.

"היי"
"היי מה קורה?"
"סבבה. מה מחפש?"
"זורם"
"אני רואה שאנחנו קרובים... אני יכול לקפוץ אליך"

כל מה שבא לעשות בערב הזה זה לרבוץ על הספה בסלון עם הטי שירט דרדסים שלי, לראות פרק של "בא לחדש לכם" עם מושיק גלאמין ולקנח בשקית גדולה של במבה.
אפס תשוקה ואפס סקס אפיל זורמים אצלי בדם הערב הזה.

"אז מה אתה אומר? לבוא?"
"בוא"

תוך כדי שאני מארגן את הבית ומגרש ממני שאריות של במבה ועליבות. אני תוהה עם עצמי למה לעזאזל הזמנתי את הבחור הזה אלי כשאני כל כך לא בעניין הזה הערב.
עוברת רבע שעה והוא דופק על הדלת שלי.
מבט חטוף שלי במראה, מסדר את השערות הסוררות בגבה הימנית שלי, וניגש לפתוח את הדלת.

"היי, מה קורה?"
"סבבה... אפשר?"
"בטח... בטח"

אני פותח לנו בירות ואנחנו יושבים לסמול טוק קצר על הספה. מתחילים לגלגל שיחה שגולשת מהר מאוד לנושא המאוד סקסי: "ישראל - למה כל כך קשה לחיות כאן?"
די מהר אני מבין שנפלתי על ימני ולא סתם ימני, אחד כזה שמשתייך לתא הגאה של הליכוד.
והדיון ממשיך. קפיטלזם בורגני מול סוציאל דמוקרטיה. ביבי מול בוז'י ומיד אחר כך ביבי מול העולם כולו.
מרגע לרגע מעט החושניות שהצליחה להתגנב לי לדם מוצאת את דרכה החוצה, ובמקום להעביר ערב של זיקוקי דינור אני מוצא את עצמי בדיון סוער באולפן של פופוליטיקה.

"טוב, טוב, טוב... אתם השמאלנים... תמיד כל כך בטוחים בעצמכם! אתם יודעים הכל הכי טוב!"
"חמוד, אם לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לקחת את עצמך וללכת"

שתיקה. שתיקה רועמת. אני מגניב מבט לעברו, ואני רואה שבלי שהוא רוצה, חיוך קטן מתחיל להתגנב מתחת לשפה שלו. גם אני מתחיל לחייך. שנינו מתחילים לצחוק עכשיו מבלי להפסיק.
הסיטואציה הזאת, שהגיעה לשנינו ממקום כל כך לא צפוי, תפסה אותנו עם המכנסיים למטה, אבל לא בדיוק כמו שתיכננו בתחילת הערב הזה.

"טוב, נראה לי שאני באמת אלך"
"זה בסדר, אני מבין אותך"

הוא קם מהספה ומתקדם לכיוון הדלת. רגע לפני שהוא פותח אותה הוא מסתובב לעברי.

"אתה חמוד, אתה יודע?"
"תודה... גם אתה חמוד"

שנינו מחייכים חיוך נבוך, והוא יוצא מהדלת הישר אל החושך בחדר המדרגות ונעלם לתוכו.
אני מחליף בגדים בחזרה לטי שירט עם הדרדסים ומתיישב על הספה. מדליק את הטלוויזיה ומתחיל לזפזפ.
עובר ערוץ לערוץ ולא מצליח למצוא דבר אחד שיעניין אותי לראות הערב הזה.
במצבים האלה יש לנו שתי אופציות:
1. להמשיך לחפש בכוח עוד ועוד, ולהתעצבן שאנחנו לא מוצאים מה שאנחנו רוצים.
2. לכבות את הטלוויזיה, להעשן על הספה ולקרוא ספר.
אני בחרתי באופציה השנייה. וגם מחקתי את הגריינדר.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...