ניב סוניס. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הקלות בנשיאת נשק יורות לקהילה ברגל

ח"כ אמיר אוחנה הצהיר עם כניסתו לתפקיד כי יפעל לקידום הקלות בנשיאת נשק. הסטטיסטיקה מראה כי קיים קו ישיר בין החזקת נשק לפגיעה בנשים, ומהווה מכה קשה הן למאבק הלהט"בי והן למאבק הפמיניסטי היסודי והבסיסי ביותר / דעה

בשבועות האחרונים התקשורת ובמיוחד הפייסבוק שלי, מזכירים שוב ושוב את כניסתו של אמיר אוחנה לתפקידו כחבר הכנסת ההומו הראשון שמחוץ לארון בליכוד. אצלי לא נרשמה תרועת שמחה או הרגשת הישג כלשהו, להיפך הוא הדבר.

לאורך כל הדרך הרגשתי, וטענתי, שאוחנה לא מייצג את המאבק הלהט"בי שלי. במידה רבה, הוא אפילו סותר אותו. אני יכול למנות סיבות שונות ולהסביר טיעונים רבים, אבל אני לא צריך, כי הוא וההצהרות שהוא פרסם, עושים את זה טוב יותר ממני.

רק ביום שישי האחרון נרצחו ונפצעו בני אדם במרכז תל-אביב, ואוחנה התחיל במהלך לקידום הקלות בנשיאת כלי נשק. בפרופיל הפייסבוק שלו הוא כתב "החלטתי לקחת על עצמי את נושא ההקלות במתן היתרים לנשיאת כלי יריה. אם טרם הוקמה שדולה כזו - אקים אותה. אם הוקמה - אחיה אותה".

עוד הוסיף אוחנה כי "השאיפה היא שכל אזרח נעדר עבר פלילי ו/או רפואי רלוונטי, המבצע שירות מילואים - יוכל לשאת נשק ברישיון אם יבקש".

הדבר סותר את המאבק הלהט"בי כפי שאני רואה אותו, מכיוון שהמאבק הלהט"בי שלי הוא גם מאבק פמיניסטי. המהלך שאמיר מבקש לקדם, הוא מהלך המסכן נשים באופן המיידי ביותר. כלומר, ככל שיהיו יותר אזרחים בעלי כלי נשק אישיים, כלומר יותר גברים בעלי אקדחים, כך הסבירות שתירצחנה יותר נשים עולה. נשים רבות חוות אלימות מבני זוגן, וחלקן נרצחות על ידם. לא פעם שמענו סיפורים קשים של מאבטחים שרצחו את בנות זוגם בעזרת נשקם האישי.

אם זה נשמע לכם כמו תחזית קודרת ולא קשורה למציאות, זה המקום להזכיר שבקיץ 2013, בעקבות הירצחן של לא פחות מ-18 נשים (!) על ידי בני זוגן המאבטחים, השר לביטחון פנים אסר על נשיאת הנשק האישי מעבר לשעות העבודה. עם זאת בסתיו 2014 התקנות שונו בחזרה עקב הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף שבירושלים.

המציאות מראה קשר הדוק בין נשיאת נשק לפגיעה בנשים. לראייה, בשנה בה האיסור היה בתוקף, לא היה רצח אישה אחד על ידי שימוש בנשק של מאבטח. מקרים נוספים של רצח נשים באמצעות כלי נשק אישיים (שלרוב מוחזקים באופן לא חוקי) קיימים במגזר הערבי, תופעה אשר חברי הכנסת הערביים מנסים לצמצם אך ללא שיתוף פעולה ממשרד הפנים ומהמשטרה.

פגיעה בנשים, במחיר "הקלות" לגברים, היא דיסוננס יסודי בסוגיות יסוד הנוגעות לזכויות אדם. זה גם המקום שבו קל להסביר כיצד שני מאבקים "שונים", לכאורה - המאבק הגאה והפמיניסטי - קשורים זה בזה. המאבק הגאה לא יצליח אם לא יהיה קשור גם במאבק הפמיניסטי, ולא מבחינה אינסטרומנטלית בה אני רוצה בתמיכה הנשים להצלחת המאבק שלי, אלא משום הזהות בין שני המאבקים וההשקה בין האיזון הנדרש בין מערכות שונות של שיקולים ואילוצים.

אם אוחנה יצליח, יהיו הרבה יותר גברים בעלי אקדחים, ומקרי האלימות, שכבר היום מזעזעים וחמורים, עלולים להחמיר עד כדי רצח. כבר לא מדובר "רק" על אלפי מאבטחים של מקומות בילוי, מוסדות ממשלתיים ועירוניים ומוסדות חינוך, אלא פוטנציאל של עשרות ואפילו מאות אלפי גברים נושאי נשק.

אי-אפשר לחמוק מהקשר הסטטיסטי והשנה ההיא, שבה אסור היה למאבטחים לשאת את הנשק לביתם, ובה גם נמחקו מהמפה מקרי הרצח של נשים ע"י בני זוגן מחזיקי הנשק, ברישיון.

על חבר הכנסת אמיר אוחנה להבין שהקלה בקריטריונים לקבלה והחזקה של נשק אינה פרקטיקה הומאנית, בטח שלא כזו שמשרתת את המאבק האזרחי והפוליטי שלנו, אלא להיפך, חותרת תחתיו ופוגעת בו. זהו לא המאבק הגאה שאני לוקח בו חלק. זה לא משהו שאני רוצה שנציג קהילתי יעשה ויקדם, משום שהוא פוגע בי, ובנו כמגזר. המאבק שלנו צריך להיות מאבק רחב, שמכוון בין היתר להגנה על נשים, ולא הקלה על האפשרות שתירצחנה על ידי בני זוגן.

ניב סוניס הוא יו"ר משותף של החוג הגאה במפלגת העבודה

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...