כמה אפשר להתלונן על כך שלא מקבלים אותנו? כמה אפשר להתנגד לכל מי שמתנגד לנו? למה, על כל הערה מחוץ לגבולות שהוגדרו כ"גבולות הקהילה", כולן נכנסות לדרמה והופכות את כל הקערות על פיהן?

שימו לב, קהילת גאים וגאות יקרה, שבמקרים רבים בהם מישהו מביע התנגדות כלשהי לאופן ההתנהלות של הקהילה או המצעד, כל החרצופיות יוצאות ומקרקרות ושונאות ומתלהמות. אני לא מבינה מה פספסנו כאן, אבל אנחנו אמורים להיות קהילה של סובלנות , נכון?

נכון. ידעתי.

אז למה, כשהראל סקעת חושב קצת אחרת מהקונצנזוס הגאה, נעלמת כל הסובלנות? למה, כשאמן מפורסם בוחר להשאר בארון, כולן מקרקרות ומפיצות שמועות עד שזה מגיע לעיתונים? איפה קבלת האחר שאנו מדברים עליה כבר מימי האבן, אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את מי שאינו חושב כמונו? איפה זכותו של אדם להגיד דעתו ולחיות את חייו? איפה זכויות האדם שבגינן הוקמה האגודה בתחילת דרכה?

גם אני לא אוהבת שמתפשטים ומנפנפים בכל מיני שיטות ואיברי גוף למול פרצופי. זה לא הקטע שלי ואני לא נהנית מזה, גם אם חייכתי באילוץ והעומד למולי משוכנע לחלוטין שאני בעניין. אז האם יש להדיר גם אותי מהקהילה? האם אני חייבת להיות צבעונית מוחצנת, האם אני חייבת לסגוד למוחצנות כדי שהקהילה הזו תקבל אותי? מי קובע את הגבולות במקום בו היטשטשו כל גבולות המיניות והמגדר? מי בכלל יכול לקבוע גבולות והגדרה במקום בו הצורך הבסיסי היה שיוויון וקבלת כל השונות, המינית והמגדרית?

תנוחו! בשלה העת לנוח מהדרמה, כי היא מסיטה אותנו מהעיקר וגם, חשוב מזה, הקהילה שלנו מכורה לדרמה! שכחנו שאנו נלחמים על זכויות אדם – על זכויות כל אדם באשר הוא. שכחנו שאנו קהילה של סובלנות ואי-אלימות.

כל התלהמות היא סוג של אלימות. כל עליהום ברשת ובמדיה הוא אלימות. כל פעם שנפעיל את התותחים ונכוון למי ששם מילה מילימטר מהמקום שלנו נראה טבעי בעבורה, נזמין יותר ויותר מהכעס הזה שאנו משחררים החוצה.

הקהילה הזו יכולה להוות דוגמא לאחדות, לשיוויון, לחופש הביטוי ובמרבית המקרים היא מהווה את כל אלה, עד שקמים איש או אישה במדינת ישראל, חושבים מעט אחרת ונרגמים מיד.

כל עוד נשתמש באותה אלימות, היא תחזור אלינו ופי כמה. כל עוד נהדוף את השונה בתוכנו, נמשיך להיהדף מ"העולם בחוץ".

עד מתי נקרא לעצמנו קהילה גאה ול"עולם בחוץ" סטרייטים? עד מתי נעשה הבדלות והפרדות מגדריות בתוך הקהילה עצמה? עד מתי נשפוט את מי שעוד לא בשלה העת עבורו לצאת מאותו "ארון" ? מתי סופסוף נלמד לקבל את  עצמנו, לקבל את הקהילה לכל גווניה, ונבין שזכינו להיות אינסוף אינדיבידואלים שונים ומגוונים, הצועדים יחד בדרך אחת ולמטרה אחת?

מקווה שמרוב דרמה לא נשכח את זה.

יש לנו מטרה משותפת.