דורי מנור. צילום: יחסי ציבור.
עוד בספרים
 >  >  > 

על "מיעוט" של דורי מנור

אורי שרון הוסיף את ספרו החדש של דורי מנור, "מיעוט" למדף הספרים שלו, והוא לא מצטער לרגע.

מזה שנים שספרי שירה בארץ אינם מהווים מוקד מכירות. הוצאות ספרים יודעות שספר שירה בדרך כלל אינו מיתרגם לרווחיות. ישנן הוצאות שממשיכות לממן הוצאה לאור של ספרי שירה כדי לשמור על יוקרה ומגוון היצע ספרותי. הוצאות אחרות דורשות מהמשוררים עצמם שיישאו בעלויות ההוצאה לאור של ספריהם.

לא קשה להבין מדוע המצב הוא כזה. דומה שהדור שלנו, יותר מכל דור לפניו, זנח את השירה כאומנות רלוונטית. לצערי אני, כמו רבים מחבריי, לא קניתי מעולם ספר שירה. הטקסטים השיריים היחידים כמעט שזוכים כיום להתייחסות רחבה, הם טקסטים מולחנים.

אף על פי כן, ספר השירים החדש של דורי מנור, "מיעוט" בהוצאת ריתמוס הקיבוץ המאוחד, הצליח להביא אותי להוסיף שורת חיוב לחשבון האשראי החודשי שלי. התוודעתי לדורי מנור דרך כתבה במעריב, והתאהבתי בשירים. הם ניחנים בשלמות מבנית, בחריזה קפדנית, ובקצב בלתי מתפשר, שיחד עם עוצמת הטקסטים הפכו עבורי את הקריאה לחוויה. למשל בשיר היפה "בגן":

בגן על ראש הגבעה עומד אני. פותח סוגר דבר זמני. פותח סוגר דבר כלה. למטה הים איננו מלא. למעלה ממני עומדים שלושה: צבוע, זרזיר וצביה גמישה. גלגל העין עדיין חומד. על זה העולם עומד.

השיר פותח בנימה הומוריסטית, בפרפראזה על חרוז הילדים הידוע "על ראש הגבעה עומדת פרה". אלא שבשיר המשורר עצמו ניצב על הגבעה, ושלא כמו הפרה בחרוז הילדים הוא פותח וסוגר דבר זמני וכלה. השיר מספק לנו שלושה רמזים לגבי מיקום ההתרחשות: בגן, על ראש הגבעה, כשלמטה הים. כנראה שהכוונה לגן העצמאות.

אלא שהדברים שמוצא מנור בגן הם זמניים, ויש בהם כליה. הים איננו מלא מהם, כלומר, אין בהם סיפוק. מנור מביט על שלושה שניצבים עליו (שמתוארים בפירוט רב יותר בשיר "חצות הבשר") וחומד אותם בעיניו. זוהי תמצית עולמו, לפחות תמצית העולם הסגור של הגן.

קשה שלא להתפעל מהדיוק המילולי, המבני והחריזתי של השיר, אפילו תחת המבנה הכמו-ילדותי שלו. דוד אבידן כתב פעם על השירה שלו: "כל מה שאני מנסה לעשות הוא לדייק במילים עד כדי הכאבה... בלי להתפשר". אם זוהי מהותה של השירה, אין ספר שדורי מנור הוא משורר במלוא מובן המילה. שיריו אכן מדויקים עד כדי כאב. רוברט פרוסט הגדיר שירה בצורה פואטית יותר: "המבחן אם השיר הוא טוב... (הוא) בכך שברגע הראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו". לפחות לטעמי, רבים מהשירים ב"מיעוט" עוברים גם את המבחן הזה.

מנור, בן 29, מתגורר כיום בפריז. הוא כותב שירה מאז גיל התיכון, ועוסק גם בתרגום שירה מצרפתית. עד היום פרסם תרגומים, ביניהם לשארל בודלר, גוסטב פלובר ורנה דקארט. גם הספר "מיעוט" כולל מספר תרגומים, ביניהם של ויקטור הוגו, וויליאם בלייק, פול ורלן, ז'ורז' ברסאנס, ואפילו תרגומים לשניים ממשלי לה פונטיין.

את שירותו הצבאי העביר מנור בגלי צה"ל. אחרי השחרור מצה"ל הקים עם קבוצת חברים את כתב העת לשירה "אב". "אב" ניסה לדון בשירה ובספרות מנקודת מבט חדשנית, רצינית ומעמיקה, והתקבל בהתלהבות אך גם בביקורת רבה. ארבעה גיליונות של "אב" ראו אור. אחריהם, ב- 1995, עבר מנור להתגורר בפריז.

בראיון ל"מעריב" שואל ספי הנדלר את מנור על התכנים ההומו-ארוטיים בשיריו ועל יחסו לקהילה ההומוסקסואלית. מנור משיב: "אני חושב שלהגיד משורר הומו זה דבר קצת מצחיק. קצת מיותר. כמו להגיד משורר צעיר. או משורר או לא. יש בספר שירים הומו ארוטיים, בוודאי, אבל אני חושב שאלו שירי אהבה. הם שם כי זה חלק ממני.

אני מקווה שהשירים ייפנו לקהל הרבה יותר רחב, לאו דווקא לקוראים הומואים. אני מאוד אשמח אם קוראים הומואים יאהבו את השירה. מבחינה פוליטית, אידיאולוגית, אני מאוד שמח בתנועה הזו. זו תנועה מאוד מאוד חשובה. אשמח להיות פעיל בכל מה שקשור בה כי זה דבר שהוא בנפשי, אבל לא בשירה. אני חושב ששירה שתהיה נושאת דגל של תנועה פוליטית היא בהכרח שירה רעה. שירה מצמצמת. שירה מגויסת, וזה בהחלט לא מה שאני מחפש".

ואין ספק שהשירה של מנור אינה כתיבה מגויסת. מצד אחד, החוויות ההומוסקסואליות מוצגות בספר כפשטות יומיומית, כחלק אינטגרלי מעולמו של הכותב. למשל, בשיר "ל"ו הברות על Armand":

ל"ו הברות על Armand

יפה ושגיוני, פיה בשר ודם, השתנת בכיור.

מאז חזי נחמץ. חרסינת לבבי קרמה גידים ועור.

מנור מספר כאן בתמצות ובפשטות על רגשות העולים בו אל מול מצג של גבריות מתפרצת המתבטאת בהשתנה בכיור. אלא שמצד שני יודע גם מנור להעביר ביקורת על החברה ההומוסקסואלית. כך למשל בשיר "יתומים":

יתומים

מעין בהרת בם כמוסה ומסגירה (אף שהאות הזה איננו אות זורח) את סוד כורם הרע. מה שקרה גירה מתחת לעורם פריחה של אור ירח.

ילדות רעה עומדת בפיהם כריח. הם מעלעים אותה כמעלי גרה. היא שבה ועולה. בדש בגדי אורח הם אוחזים חזק, עד שהבד נקרע.

בשלוליות הסתיו, כמו בראי עמום, רועד מבע פניהם. ענן עובר פורע ארשת שעטו. מעל ערשם כורע

בערפל נפול ערפד השעמום. וכמו ממתק בכף של ילד שמעד, קמוץ יופיים בראי השלוליות לעד.

ההומואים של מנור הם יתומים, מנותקים מדמות של הורה. הם עוטים סוג של אות קין שאינו נראה למרחוק, ובכל זאת אותותיו ניכרים. אין כאן אמירה גזענית. מנור מייחס את אות הקין הזה לילדות רעה, יתומה, שממנה קשה להשתחרר, והיא שבה ועולה. ולילדות היתומה הזאת, לפי מנור, יש מחיר. היתומים שלו אוחזים חזק בבגדי אורח עד שהבד נקרע. יש כאן היקשרות עוצמתית ומהירה, וקריעה של הבד שיכולה להתפרש גם כחשיפה והתפשטות, וגם כפרידה מהירה. מנור רואה ביתומים שלו יופי, אבל יופיים כמו לכוד בהשתקפות שלולית, עמום ומתנפץ עם כל זעזוע. גם ברמה האישית יש למנור קושי להתמודד עם ההומוסקסואליות. בשיר הקצרצר "במבול" הוא מספר על מצוקה מהסוג הזה:

במבול לא נלקחתי לתיבה. שנינו לא נלקחנו.

הבל אישוני אני:

זה מה שאנחנו. כל כך קצר, וכל כך יפה. מנור פותח בהתרסה כנגד אלוהים - רק מנור מכל ברואי עולם לא נלקח אל תיבת נוח. ההסבר טמון כבר באותה שורה ראשונה - כל באי התיבה נבראו זוגות-זוגות, ורק מנור לא. והנה בשורה השניה מוסיף לנו מנור מידע: "שנינו לא נלקחנו". כלומר, לא מדובר פה במנור בלבד, אלא בשניים, בו ובאדם נוסף. אבל השניים אינם זוג. לא מבחינה ביולוגית, ואולי גם לא מבחינת עומק מערכת היחסים ביניהם. על כן הם מושארים מחוץ לתיבה לספוג את המבול.

אם לא זוג, מה הן שתי הנפשות בשיר? מנור עונה: "הבל אישוני אני". מצד אחד - הבל. דבר ריק וחסר משמעות. מצד שני - אישוני אני. האישון הוא ראי הנפש. אולי הכוונה לשתי נפשות נרקסיסטיות, אולי הכוונה לעיניים חמדניות, כמו בשירים אחרים של מנור. כך או כך, שתי הנפשות מתוארות כמקוללות בכך שאין הן יכולות להרכיב זוג.

נפלא בעיני למצוא שירה שיש בה גם עוצמה צורנית-לשונית רבה כל כך, וגם תכנים עכשוויים ורלוונטיים כל כך. מנור שולט על השלמות הזאת בצורה רהוטה, כמעט בקלילות. רבים משיריו מכילים גם עומק תרבותי והתייחסויות מפורשות ומובלעות, ביניהן לאלן גינסבורג, אורי צבי גרינברג, גוסטב פלובר, נתן זך, דליה רביקוביץ', פ. ג. לורקה, אברהם בן יצחק, ולמקורות מקראיים ואחרים. העומק התרבותי כמו גם ההתייחסות הרצינית והמוקפדת אינם נפוצים במקומותינו. "מיעוט" מעורר תקווה כי יחד עם כוחות עולים אחרים אנו אכן חוזים היום בהפצעת דור חדש ומבטיח בספרות ובתרבות העברית.

ולסיום, השיר הפותח את "מיעוט", ששמו כשם הספר. השיר היפה ביותר בקובץ, לטעמי. בדרכו היפה סוגר מנור מעגל ומספק לנו בסוף השיר מפתח לפענח את תחילתו:

מיעוט (יתום)

"...שאמהות ילדונו באמצע העולם, באמצע הזמנים" אורי צבי גרינברג

"היד ההולכת אל אמצע הבשר" אלן גינסברג

באמצע המילון, באות העשירית, הייתי בן חמש, פתחתי בטעות - מאז אותו היום שולה אותי ביעות מאמצע הילדות, מאמצע הכרית

ועל כורחי דוחק בי להרחיק ראות: באמצע הפרות יש זרע אחרית. מאז אותו היום כרותה בינינו ברית, ביני לבין זרעי. מאז אני מיעוט.

מאז אני חושק שפתיים ונמסר מאמצע הזמנים אל אמצע הבשר וזרועותיי נוהות לזרע הכלוא.

מאז אני קוטף ורדים שניחוחם הוא ריח הזכרות, ודי להניחם באמצע המילון, כדי שלא ייבלו.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...