עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לעבור על החומר

"החומר האפל" הוא ספרו השלישי של ענר שלו. דן לחמן בדק את השילוב בין מתמטיקאי לסופר, בין ניו יורק לישראל, ובין אימיילים לחז"ל

הוא לא גבר טיפש. הוא יודע להכיר בסמליות של מאורעות הקורים לו. שלג שירד דווקא ברגע מסוים ורק לכמה דקות. נמלים שטיילו בבית לכיוון המיטה. הוא דיפלומט בשגרירות ישראל בניו יורק. הסיפור מתחיל שם. בעתיד נגלה שהוא שטוח רגשית ועסוק רק בעצמו, לכן גם פגיע מאוד מכל תגובה שלא לה הוא מצפה. עכשיו הוא עסוק בלשקר לאשתו. יש לו פגישה עם מאהבת במלון והוא נמצא בחרדה של מי שלא רגיל לשקר. נדמה לו שכל מי שרואה אותו באותו יום עומד בדרכו, או רודף אותו או יודע שהוא משקר. אלמלא היה במצב החרדה, היו יכולים האירועים הפותחים את הספר להיות פתיחה לקומדיה רומנטית, אלא שאווירת הלחץ בפתיחה מוליכה לכיוון אחר. רומנטי. כן, מצחיק לא יהיה כאן. לא ייקח זמן ונגלה שזו לא פעם ראשונה שיש לו מאהבת, שתמיד השתמש באותו מלון ובאותו חדר, ולכן סביר שגם שיקר בעבר לאשתו.

הוא, המספר את הסיפור ועדיין אין לו שם, ורק מאוחר יותר נגלה ששמו אדם. היא, המאהבת, אווה שמה, לה הוא מחכה במלון שתגיע מישראל. הוא בן ארבעים וקצת, היא בת עשרים וחמש בערך. אדם, אווה ורות אשתו - שמות טעונים בעלי אסוציאציות בראשיתיות. כבר היה לנו מפגש בין אדם וחווה, שלא היה מוצלח במיוחד. האם זה רמז מן ההתחלה מה יהיה בסוף? רמז שלא נקלט בעיני אדם?

אדם, אין ספק, הוא איש יודע ספר, המצטט את חז"ל ואת וולטר בנימין. אווה, אהובתו, אישה רוסייה, דוקטורנטית לאסטרופיסיקה, אותה הכיר כשפגע בה במכוניתו ברחוב כשעשתה ג'וגינג. מתחיל ביניהם רומן אלא שהוא חוזר לניו יורק לעבודתו, והם מתכתבים באימייל. מבחינה כרונולוגית, האי מיילים קודמים לסיפור המתהווה, כמו פלשבאק בסרט המספר מה היה קודם. איך הכירו.

"העובדה שאף אחד לא יודע הפכה את היחסים ביניהם בתודעתו למשהו טהור, מופשט, אלוהי כמעט, כאילו ככל שמשהו ידוע ליותר אנשים כך ערכו יורד, ואולי לכן הדברים הכתובים בעיתון הם פחותי הערך ביותר, כי הם נגישים לכול, ולכן מזוהמים, בזויים, והוא אומר לעצמו שבניגוד לתפיסה המקובלת כאילו סוד הוא דבר מזוהם שיש להתבייש בו, הרי האמת היא הפוכה, אין דבר טהור יותר מסוד, והסוד הוא זה שמחזיר לנו את העצמיות בעולם שבו מידע רב מדי מתפשט מהר וללא ביקורת.... והנה, אם אינו טועה, אפילו חז"ל אמרו את זה, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"

הביקור של אווה מתחיל ברגל שמאל. היא מעוכבת בביקורת דרכונים ומאחרת לצאת, הם שוכבים אבל הוא לא מסוגל לגמור. רק היא גומרת, ונעשית רעבה אחרי כל אורגזמה. הוא יוצא בגשם להביא לה אוכל, ונוסף לכל - היא גם מגיעה חולה. הוא פגוע. שניהם קוראים רק את עצמם, לא באמת מתייחסים אחד אל השני. בהמשך נגלה את ההצדקה שלה להתנהגות הזו. בצורה לא מוחשית שאינה ברורה להם, אך ברורה לקורא, הולך ונבנה ביניהם מתח שלילי.

כמעט כל מי שאווה מזכירה נמצא באיזו פרשיית אהבים - חבר לשעבר, אמא שלה - כאילו סוג של מחלה מידבקת. על אימא שלה היא כותבת באחד האי מיילים "לפעמים נדמה לי שיש לי אימא בגיל ההתבגרות". בהתבטואיותיה אווה לא נמצאת רחוק ממנו. אולי היא מבינה משהו באסטרופיסיקה אבל די רדודה בשטחי החיים הממשיים. לכולם יש אהבות קודמות, ובאורח פלא, גם נקודות מפגש. לאווה היה אהוב בשם סשה. לאדם הייתה מאהבת בשם טניה, וגם לטניה היה מאהב בשם סשה, אותו הסשה של אווה. אדם מרגיש כמאהב של אהובותיו של סשה. אווה מתגלה כפאם פאטאל קטנה, קצת מניפולטיווית, ומספרת לאדם, במסווה של פתיחות והתקרבות על כל מאהביה בעבר והתאהבויותיה.

באימיילים, בעיקר אלו שלה, הנכתבים בין הימים שנפגשו בירושלים עד לפגישתם המחודשת בניו יורק, היא מספרת לו על עברה, אך למעשה עושה לו מניפולציות רגשיות ומנסה לגרום לו לקנא במאהביה הקודמים וביחסם אליה, או להיפך. "אהבה," היא כותבת לו, "היא פונקציה של הזמן הפנוי שיש לנו? אולי התאהבות היא פשוט תוצאה של עודף זמן?" כמדענית היא עוסקת, כמה סמלי, בהתפשטות גופים בחלל. התרחקותם זה מזה אחרי המפץ הגדול. היא מציגה את עצמה כאימפולסיבית מאוד. נוסעת מרחקים עצומים לראות חבר, בורחת בפתאומיות ובלי מחשבה מרוסיה לישראל. ילדותית. בלילה, בשיחה, הם מעבירים רגשי אשמה סמויים מהאחד לשני, אך כל אחד מחליט מסיבותיו הוא לא להתייחס. כשהוא קם בבוקר, היא איננה. נעלמה, ומתחיל חלק אחר של הסיפור - החיפוש אחרי הנעלמת.
לאורך כל ההתכתבויות שלהם יכולת הביטוי של שניהם מאוד מוכרת. קצת פיוטית לכאורה, אך פיוט מוכר. לדבר על סתיו, על גשם. מלנכוליה בליווי שופן. צריך להיות כותב הרבה יותר עמוק כדי לעבור דבר כזה בהצלחה. הרגשת הקורא היא "אני מבין אותם, אני גם מרגיש כך לעתים, מדבר חושב כך". נכון, אך ספרות אמיתית מחפשת להגיד משהו חדש. לתת מובן עמוק יותר ממה שאתה ואני אומרים וחושבים, לעתים להסביר לנו את עצמנו ולא רק לשקף את מה שאנחנו כבר מכירים.

אדם לא מצליח להביא את עצמו לדאוג לאווה באמת, כך או אחרת הוא עסוק רק במה הוא מרגיש. השאלה מה הביא אותה להיעלם לא עולה כלל במוחו. הוא די אובד עצות ולא יודע איך לחפש אותה, אך כשהוא כבר יוצא מהמלון הוא מתעכב על שטויות שבדרך. כשהיא שבה ומופיעה הם נכנסים שוב לתוך מחול של חוסר הבנה בין-אישית, וכל אחד מהם עסוק בלראות מה קורה רק מהפינה שלו.

תחילת הספר מציגה הבטחה לכתיבה עמוקה, למשהו מעניין. נכון שיש בספר משפטים "יפים" - בחלקו המעניין כתוב הספר במשפטים ארוכים, כשרק פסיקים מפרידים בין חלקים שונים בקטעים. חלק אחר כתוב בצורת אימייל, מחובר לצורת ההתקשרות העדכנית ביותר. לכאורה כתיבה חדשנית, אלא שאימיילים כבר חדרו לפני כמה שנים לספרות ואין בזה חידוש אמיתי. כשפוגשים את אדם ואווה חייבת להישאל השאלה האם אדם לא קרא את פרק א' בבראשית - אווה הייתה האישה, לא המאהבת. מותר כמובן לעשות וריאציה על נושא ידוע, אבל הניסיון לשנות את הסמליות לא ממש עולה יפה.

הרבה ספרים נכתבו על אהבה, כולם מנסים להסביר את מהותה, ניסיון להסביר למה אנשים שונים נמשכים או לא אחד לשני, אבל אף אחד לא מצליח באמת. החומר האפל בחלל, אותו חומר הקשור לכוח המשיכה והדחייה של גופים, הוא דבר שמדענים, אסטרופיסיקאים כמו אווה, עסוקים בלהסביר אותו. אם סופרים גדולים ומדענים מנסים ועדיין לא מצליחים, למה שיצליח ענר? משימה קשה לקח על עצמו. נכון שיש רגע, כמו זה בו עוברת באדם ההרגשה שאווה היא המשכיות של טניה, אבל ענר לא מפתח את ההבנה של בסיס המשיכה - הנטייה להתפתות לאותו טיפוס, או לדבר מה שמזכיר במעורפל או בגלוי מישהו שהכרנו בעבר.

במחשבה שנייה, הספר כתוב טוב יותר מהנראה על פניו, מכיוון שכולו כתוב בגוף ראשון, של אדם או אווה. השפה ורמת ההתבטאות מותאמת לשטחיות ולילדותיות של כל אחד מהם, כך שאפשר להגיד שלמעשה הצליח ענר ליצור שפה אמינה לגיבורים והם מצטיירים נכון, כמו שהם. נעים לעתים לקרוא ספר קריאה שוטף, שכולו סיפור כזה או אחר, מה שנקרא "רומן סיפורי" בעיקר, ורצוי שיהיה רומנטי. אבל זה רק אם אין לו יומרות להגיד אמיתות גדולות, לנסות להפוך לספרות "טובה", מעבר ליכולת האמירה האמיתית של הסופר.

מה שמושך וגורם לחוויית קריאה מענגת היא תערובת של סיפור מושך לב, ודמויות שאפשר לאהוב אותן. הפעם הדמויות לא ממש גורמות להזדהות. שניהם לא ממש שליליים, אווה אפילו נוגעת ללב לעתים, אך אדם הוא ממש שבלול סגור בעצמו. ובכל זאת, קשה להניח את הספר מהיד. אין כוח מניע טוב יותר מכוחה של אהבה, גם של אחרים, שיסחוף אותנו אחריה ויגרום לנו עניין. מי שאוהב לקרוא סיפורים שוטפים "נעימים" כתובים טוב בדרכם, יפה, אם רומן חוץ נישואין הוא נעים וכולו חמוץ מריר זה הספר בשבילו. כך שאם הבנתם שלא נהניתי, אתם טועים, הספר נקרא בעניין רב. האמת, אני מריח בכל זאת רב מכר.

ענר שלו, החומר האפל. הוצאת זמורה ביתן. 284 עמודים בכריכה רכה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...