אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

עיצרו: אנו מאבדים את הדרך

"זר לו היה עובר, היה טועה לחשוב ששירה בנקי נרצחה בסכסוך בין בריונים חמומי מח על מקום חניה, ולא על ידי טרוריסט הומופוב". אורי שמילוביץ חזר המום ומושפל מהעצרת לציון חודש למעשי האלימות הרצחניים במצד הגאווה בירושלים

ביום חמישי האחרון נכחתי בעצרת עוטפת חושך, המסתירה את שלל צבעי הקשת. עצרת המסמלת את אבדן הדרך בקהילה שלנו. העצרת, שכותרתה היתה כשם השיר הידוע "עיר עוטפת אור", נערכה לציון חודש ימים להתקפת הטרור ההומופובי הרצחני במצעד הגאווה בירושלים, והתקיימה בשיתוף פעולה של הבית הפתוח ועיריית ירושלים. העצרת הזו היתה בעיקר משפילה ומבישה. אין דרך אחרת לומר זאת, עם כל הערכתי לעבודת הקודש של הבית הפתוח והבנה למצבם המורכב.

מלכתחילה העצרת הזו שיוותה לעצמה אווירה של ממלכתיות יתר. ומה קורה כשמיעוט נרדף ומוקצה, מריח ממלכתיות? הוא עט עליו כמוצא שלל רב, נאחז בו משל היה פרוסת לחם בימי שואה, והממלכתיות הופכת חזות הכל. בשמה הכל מותר, עד שלא רואים מהי המטרה ומה אנחנו מפסידים בדרך.

ראשית, מנחה הערב. זה נשמע כמו סאטירה, אך למי שלא היה, שימו לב - המנחה היה לא אחר מאשר השדרן ומנחה הטקסים של המדינה, דן כנר. לא יודע מי חשב שהאדם המתאים להנחות אירוע קהילתי הוא דן כנר המאולץ והממלכתי עד כדי קריקטורה של עצמו, אך באותו רגע נקבע אופי האירוע כולו. אולי מעתה מר כנר יחליף את הדראגיסטית גלינה בהנחיית המצעדים בירושלים ובאירועי גאווה נוספים, מי יודע.

במהלך העצרת, בזה אחר זה, עלו נואמים שהכו אותי בתדהמה. אצל חלקם הנימה היתה פשוט הומופובית. חלקם היו בעייתיים ממילא ולא אמרו דבר מה שישנה זאת, ואצלם חלקם הדברים היו כה מתרפסים מבחינת הקהילה, שפשוט התביישתי כהומו. המילה הומופוביה לא הוזכרה כל העצרת כמדומני. הקו הראשי דיבר באופן כללי על סובלנות ועל אהבה ומילים נייטרליות ריקות מתוכן, כנגד שנאה וכנגד רצח. זר לו היה עובר, היה טועה לחשוב ששירה בנקי נרצחה בסכסוך בין בריונים חמומי מח על מקום חניה, ולא על ידי טרוריסט הומופוב שפעל מתוך מי מדמנה של הומופוביה משתוללת.

אין קהילה תחת איום

הרב הראשי לירושלים עלה ונאם ונדמה כי אין זה משנה מה יאמר, עצם ההתלהבות מהגעתו מספקת אותנו. הטייטל של "קירוב לבבות" משכיח כל ערך ותוכן. כבוד הרב לא שמע ולא השמיע את המילה הומו או להט"ב, לא גאווה ולא הומופוביה. לצד דברי האהבה הכלליים ונטולי התוכן, הוא ביקש שלא נבליט או לא נחצין חילולי שבת וכיוצא באלה, שנשמור על צניעות. צעקתי לעברו "לא חוזרת לארון!" ונותרתי בודד בצעקתי זו.

ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, נאם גם הוא. אין לי בעיה עקרונית עם עצם הגעתו לנאום. יש לי בעיה עם התוכן. הקשבתי לנאומו בקשב רב, והוא עורר בי תחושת קבס. נתנגד לרצח, נכה באלימים, כך מבטיח ראש העיר, כולנו אחים בעיר המאוחדת ועוד. מבחינתו, אין קהילה שנמצאת תחת איום מתמיד בעיר אותה הוא מנהל, אין בית פתוח שסובל מאפליה ומחוסר במשאבים, אין הומופוביה וטרנספוביה יומיומית, והוא כנראה עוד לא שמע על המילה הומו אפילו. כשסיים, צעקתי לעברו "שום מילה על הומופוביה? בושה!". לא הבנתי איך הקהל סביבי שותק ברובו, אך כנראה הממלכתיות מסנוורת.

בהמשך נאם הסופר אלברט סוויסה, מהמועצה האזרחית של ש"ס. הדבר עבר חלק, משל ש"ס לא היתה המפלגה הכי הומופובית בפוליטיקה הישראלית. כזו שאחראית להסתה קשה כנגדנו, להמשך האפליה עלינו, למחיקה ולשלילה מוחלטת של הזהות והחיים שלנו, שח"כים מטעמה כבר הכריזו בעבר שלו היו יכולים היו משיבים על כנו את החוק האוסר על משכב זכר.

חצי נחמה היתה לו מר סוויסה היה מבהיר כי מתנער מההומופוביה של מפלגתו, אך כלום. על המילה הומופוביה גם הוא לא שמע וקנה אותנו בדברי מתיקה. שום חשבון נפש ושינוי דרך המפלגה שלו לא צריכה לעשות כנראה והקהל שוב שתק. חיכיתי לסיום דבריו, וכשהבנתי שגם הנאום שלו מביש, צעקתי "למה דרעי לא גינה את הרצח?". לא זכיתי למענה, רק ביקשו ממני להרגע ולא להסתיר למצלמות עם דגל הגאווה שהנפתי בגאון. סליחה המורה, מיד אגש לעמוד בפינה.

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק

בזה אחר זה עלו סטרייטים, בזה אחר זה היו שותפים לטשטוש מהות העצרת. או שמא מלכתחילה היא לא היתה אמורה להתייחס להומופוביה? בין לבין, תיבלו אותנו בשירתו של הזמר הארכי-ארוניסט, שי ("פאק יו, לא הצטרפתי לשום קהילה. הנסתר הוא דבר יפה") גבסו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות מהבדיחה הגרועה הזו שמריצים על חשבוננו.

שני נואמים טרנסג'נדרים עלו יחדיו לקראת הסוף ונשאו דבריו מרשימים, כשחלק מהקהל המועט ממילא כבר החל להתפזר. לאורך כל הערב, דגל גאווה לא היה על הבמה או בשום מקום אחר, מלבד בידי בודדים בקהל, שכמוני הניפו אותו באופן פרטי. היו גם מילים מרגשות של מנכ"לית הבית הפתוח, ופה ושם של אחרות, אך הן בטלות בשישים באווירה הזו.

לעמוד בעצרת של הקהילה, שנערכת על רקע השתוללות של הטרור ההומופובי, ולשמוע מהבמה שמסבירים לי שירושלים זו לא תל אביב ושכאן אין לבוש חשוף, שאנחנו "לא צועדים בכותל או במאה שערים" ושזה לא משנה "אם אני מהקהילה או לא". מה זו הנימה האפולוגטית הזו? הכיצד האוזניים לא בערו לקהל ועוד יותר מכך לפעילים ולמארגנים מטעם הבית הפתוח? הם לא ראו את הדבר הזה מתרגש ונופל על ראשינו?

העצרת בוודאי תוכננה בקפידה. לשם כיוונה העיריה, זה היה ניכר עוד בשלב הפרסומים הסטרילים מכל הקשר של הומופוביה או מאבק גאה. הייתי מצפה מחבריי למאבק בבית הפתוח לעצור. לעצור עוד בשלב ההכנות ולחשב מסלול מחדש. חרפה ממוסדת כזו לא ראיתי הרבה זמן. יצאתי מהעצרת משופל כהומו, כג'נדרקוויר, כפעיל בקהילה הגאה.

איזו גאווה ואיזו נעליים? האם מכרנו את נשמתנו לשטן, בעבור נזיד עדשים? מילא לו העירייה היתה מכריזה על מחוייבות ושינוי דרך, למען הקהילה בירושלים. אך היחידים שדיברו על כך היו מנכ"לית הבית הפתוח ודוברי הקהילה הטרנסג'נדרית. בינתיים, הקהילה קיבלה עצרת ארוניסטית, ואף מהולה בהומופוביה או בהתרפסות בפניה, ובזיון אחד גדול.

לצערי, העצרת הזו היא רק סימפטום לאבדן הדרך בקהילה. הביקורת שלי אינה מופנית רק ואף לא בעיקר לבית הפתוח שעובד בתנאים קשים. נדמה, כי פשוט שכחנו מה המטרות שלנו ומכאן אבדה דרכנו הקהילתית. ההכלה המדומה, השיח הסימטרי המאולץ, שמולידים התרפסות משפילה, נהיו חזות הכל. נראה כי עלינו לעצור ולערוך חשבון נפש, על מנת להבין לאן אנו רוצים להגיע.

כשלא יודעים לאן רוצים להגיע, גם דרך ארץ לא תוביל אותנו למנוחה ולנחלה.

 

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", שאלה אליס.

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.

"בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.

"בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה".

 

(מתוך אליס בארץ הפלאות, תרגום רנה ליטווין).

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...