פליקס גונזלס-טורס
פליקס גונזלס-טורס. צילום: ארכיון.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

שעונים הם לפעמים ביקורת חברתית נוקבת: על עבודתו של פליקס גונזלס-טורס

פליקס גונזלס-טורס נחשב לאחד מהאמנים ההומואים החשובים בכל הקשור לפיתוח גישה חדשה להצגת סוגיות חד-מיניות בכלל, ואת בעיית האיידס של שנות ה-90 בפרט, בצורה עקיפה וכמעט בלתי-מודעת. בעבודותיו הוא חוצה גבולות של פרטי וציבורי, אישי ופוליטי, וטוען חפצים יומיומיים - כמו זוג שעונים או סוכריות - במשמעות חזקה וביקורת נוקבת

פליקס גונזלס-טורס (Félix González-Torres) נחשב לאחד מהאמנים ההומואים החשובים בכל הקשור לפיתוח גישה חדשה להצגת סוגיות חד-מיניות בכלל, ואת בעיית האיידס של שנות ה-90 בפרט, בצורה עקיפה וכמעט בלתי-מודעת. עבודותיו משחקות כולן על הפער שבין פרטי לציבורי, בחלקן מערבות את הצופה באופן פעיל ומדמות את התפקידים החברתיים שלנו, וכולן כאחת טעונות במשמעות חברתית-פוליטית חזקה, גם בימינו.

כדי להבין את עבודותיו של גונזלס-טורס והייחוד שלהן, עלינו להכיר את הרקע לפעילותו האמנותית. גונזלס-טורס נולד בקובה ב-1957 אך את עיקר פעילותו עשה בארה"ב, שם חי עד למותו מאיידס ב-1996. עבודותיו החשובות ביותר נוצרו בשנים האחרונות לחייו, כאשר גילה שהוא, ובן זוגו - רוס לייקוק, חולים באיידס. באותן שנים כמעט ולא הייתה אבחנה בין חולי איידס לנשאי HIV, והמחלה נחשבה לגזר דין מוות כמעט ודאי. דבר זה השפיע מאוד על עבודותיו של גונזלס-טורס, שבאותו הזמן החלו להיות הרבה יותר עמוקות, פוליטיות ונוקבות.

ללא כותרת (ארה"ב היום), פליקס גונזלס-טורס
ללא כותרת (ארה"ב כיום). באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.

באחת העבודות האיקוניות שלו, סדרת עבודות, למעשה, פיזר גונזלס-טורס סוכריות ברחבי גלריות ומוזיאונים, בצורות שונות. חלקן סודרו במלבן מושלם, אחרות הונחו בערימה במרכז הגלריה או בפינה רחוקה. העבודה הזמינה את הצופה, המבקר, לקחת חלק פעיל בה. המבקרים בחלל יכולים לאסוף סוכריות ולהניח אותן במקומות שונים ברחבי הגלריה, ולוקחים חלק פעיל בפירוק, אבל גם ביצירה, של יצירת האמנות כולה. כאשר הן מסודרות ביד אמן, הסוכריות מרכיבות מיצג אחד, שלם, שגבולותיו ברורים ומכוונים.

אך ברגע שהצופה הראשון, וזה שאחריו, וכן הלאה, מפרק את השלם, כל סוכריה הופכת ליחידת משמעות בפני עצמה. חלק מהכלל, אבל בו בזמן לגמרי נפרדת ועצמאית. ממש כמו בני-אדם. זו בחינה לא מכוונת של שאלת העצמאות והבידול שלנו, כולנו, וההפרדה בין הפרטי לציבורי, בין האישי לפוליטי. במידה רבה, זהו גם הדיון בשאלת האחריות של הציבור כולו לבעיה, וכן במודעות החברתית-פוליטית למחלת האיידס.

משקל הסוכריות הוא משקלו של בן הזוג, לייקוק, שהיה באותן שנים על ערש דווי. גונזלס טורס תרגם את גופו הפיזי של בן זוגו, אולי גם את נפשו, לערימה של ממתקים, מונומט מיוחד ועצוב, והפקיד את גוף הסוכריות שלו לידי הציבור. העברת הסוכריות בין האנשים השונים ופיזורן בגלריה, הן כמו הפצה ויראלית, כאשר כל מי שנוגע בסוכריה, משנה את מיקומה, לוקח חלק בהפצה סימבולית של משהו: נגיף, או רעיון, דעה קדומה, סטריאוטיפ, פחד, ומעל הכל - חוסר ידיעה.

פליקס גונזלס-טורס, ללא כותרת (פינת עוגיות המזל), 1990
פליקס גונזלס-טורס, ללא כותרת (פינת עוגיות המזל), 1990. צילום: Andrew Russeth, Flickr.

הייחוד בסדרת עבודות זו של גונזלס טורס טמון בגישה העקיפה, אפילו תת-מודעת, להצפה והפצה של רעיונות ונושאים. זו עבודה "פתוחה" מאוד, המזמינה מעורבות פיזית אך גם מחשבה והרהור, כמעין סיפור שטרם הושלם, מעגל שלא נסגר, או תהליך שמתחיל אבל לא באמת נגמר, אולי אף פעם. ניתן לקרוא פרשנות נוספת על העבודה, בסקירה של יאיר טלמור.

אוהבים מושלמים, עבודתו של פליקס גונזלס-טורס
פליקס גונזלס-טורס, ללא כותרת (אוהבים מושלמים). באדיבות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.


עבודה נפלאה אחרת של גונזלס טורס, גם היא איקון בשדה האמנות המודרנית בכלל ושל הקהילה הגאה בפרט, היא "ללא כותרת (אוהבים מושלמים)". שני שעונים זהים מוצבים האחד ליד השני, בסנכרון מושלם, וכאמירה חותכת וכואבת על זוגיות, אהבה, זמן וחיים.

היומיומיות של החפצים טוענת את הצמד במשמעות אוניברסלית, כאומרת אנחנו כאן, ביחד. הכותרת של היצירה, לכאורה נטולת הכותרת, הופכת את המיצג לדימוי שובר לב, אנושי ומרגש: שני בני אדם, שני אוהבים, המתקתקים יחד. כדרכם של חפצים, ובני אדם, עם הזמן ייפתחו בהם פערים. האחד יקדים את האחר, והם יצאו מסנכרון. אולי אחד יתקלקל, אולי שניהם, ומתישהו, אחד מהם יפסיק לתקתק. השני ימשיך, עד שאף הוא יעצור.

גונזלס טורס תיאר את מערכת היחסים שלו עם לייקוק, את המחשבות על הסוף ששניהם ידעו שמגיע, ואת מותם הבלתי-נמנע. לייקוק מת ב-1991, וגונזלס טורס ב-1996, שניהם מסיבוכים של נגיף ה-HIV. מיצג השעונים, ויצירות אחרות המתכתבות איתו ונוצרו מאז, ממשיכים לייצג את השניים, את אהבתם ואת פרידתם, בתקתוק חרישי אך עקשן.

פליקס גונזלס-טורס
פליקס גונזלס-טורס
פליקס גונזלס-טורס
פליקס גונזלס-טורס

בסדרה אחרת של עבודות הציג גונזלס טורס את המיטה הזוגית שלו ושל לייקוק, כשהיא ריקה ודוממת. הדימוי, שגונזלס טורס יצר בסמוך למותו של לייקוס, שוכפל, הודפס ונתלה על לוחות מודעות במקומות מרכזיים ברחבי העולם, כעדות אילמת - או צועקת - לבדידות, למוות, לכל מה שמחלת האיידס סימנה באותם ימים.

גונזלס טורס הוציא מחדר השינה הפרטי את אחד האובייקטים האינטימיים ביותר, המיטה הזוגית, והציב אותו במרחב הציבורי ביותר: תחנות רכבת, מרכזי ערים, צמתים. העבודה מערערת לחלוטין מושגים של גבולות ומוחקת את הפער שבין הפרטי לציבורי, האישי לפוליטי. שוב, יש כאן אמירה נוקבת מאוד אך שקטה ועקיפה, על כך שאיידס ו-HIV היא בעיה של כולנו, ושכל אחד ואחת נושאים אחריות לקשר השתיקה סביב המחלה שגבתה קורבנות רבים באותן שנים.

גונזלס טורס שם את האיידס במרכז הבמה, מבלי להזכיר כלל את המחלה. הוא גם לא הציג חולים או מתים, לא את נסיבות חייהם ומותם, אלא דווקא פריטים אחרים, לא מסומנים, חסרי ייחוד ויומיומיים. הוא הטעין את אותם אובייקטים במשמעות חזקה ביותר ונוקבת, שגם היום בולטת בנוף האמנות המודרנית בצורתה המאופקת אך בו בזמן מתפרצת וחיה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...