עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

LGV

עד סוף שנת 2004, נחשבה מחלת ה-LGV הנגרמת מחיידק הכלמידיה, למחלה נדירה. בסוף אותה שנה החל הזיהום להתפשט בקרב גברים הומוסקסואלים, וכיום הוא נחשב למחלה קלה לטיפול - אבל קשה לזיהוי. כיצד מזהים את המחלה, מהם התסמינים שהיא גורמת בגברים ולאיזה סיבוכים היא עלולה לגרום, כיצד נדבקים בה - ואיך מטפלים בה

בחודש אוקטובר 2004 דיווח המרכז לבקרת מחלות שבאטלנטה, ה-CDC, על מחלה זיהומית המתפשטת בקרב גברים הומוסקסואלים ברחבי אירופה, וכחודשיים לאחר מכן הגיע הזיהום גם לארצות-הברית. מדובר בזיהום שעד כה נחשב לנדיר, והוא נגרם על ידי חיידק הכלמידיה. זיהום זה נקרא "לימפוגרנולומה ונרום (Lymphogranuloma venereum - LGV)", והוא בעל תסמינים דומים לאלה של הכלמידיה אך דורש התייחסות רפואית שונה וטיפול שונה מאשר הטיפול הרגיל בכלמידיה (באמצעות אנטיביוטיקה).

תופעות מחלת ה-LGV דומות לאלה של הכלמידיה, אך ה-CDC מדווח כי התגלה טיפוס חדש של המחלה, הנפוץ בעיקר בקרב גברים המקיימים יחסי-מין עם גברים אחרים. תסמיני המחלה הם דימומים במערכת העיכול והמעיים לרבות דלקת של הרקטום, וכיבים באיברי המין ודרכי השתן. החיידק גורם גם להגדלת בלוטות הלימפה, ותסמיני שפעת לרבות עלייה בטמפרטורת הגוף, צמרמורות, כאבי שרירים, חולשה כללית ועוד.

בהתחלה סברו החוקרים כי מדובר במקרים של מחלות מין מוכרות כמו כלמידיה או הרפס גניטלי, אך לאחר שהחולים לא הגיבו טוב לטיפולים המקובלים, ומשום שהתסמינים היו שונים מהמחלות המוכרות, בדקו הרופאים את המקרה וגילו כי מדובר ב-LGV, מחלה שנחשבה עד כה לנדירה מאוד.

מקרי הדבקה ב-LGV התגלו ברחבי אירופה: בין היתר בבלגיה, בריטניה, הולנד, צרפת ושוויץ. בהולנד נספרו במהלך 12 החודשים האחרונים 92 מקרים של LGV, לעומת כחמישה מקרים בלבד המתגלים בדרך כלל מדי שנה. בארצות הברית נרשמו כמה עשרות מקרים נוספים, ועד סוף השנה נרשמה עליה של מאות אחוזים במספר ההומוסקסואלים הנושאים את המחלה.

מאחר והמחלה דומה בתסמיניה למחלות מין אחרות ונפוצות, ייתכן והרופאים המטפלים לא יידעו כיצד לזהות כי מדובר בהדבקה ב-LGV לעומת מחלות אחרות. החשש הוא כי הרופאים לא יידעו לתת למטופליהם את הטיפול התרופתי המתאים ובכך עשויים להיגרם לחולים נזקים בריאותיים חמורים וארוכי טווח.

דרכי העברה והדבקות
בדומה לחיידק הכלמידיה, גם מחלת ה-LGV עוברת בדרך כלל באמצעות קיום יחסי מין. בגברים, הוא עובר במגע אנאלי בלבד, ולא ניתן להידבק בו ממין אוראלי. עד כה, לא אובחנה המחלה אצל נשים.

מין אוראלי: החיידק פוגע אך ורק בריריות של פי הטבעת ואיבר המין (ולא בריריות הפה), ולכן לא ניתן להידבק מקיום מין אוראלי.
מין אנאלי: קיום יחסי מין אנאליים ללא אמצעי מניעה (קונדום) יכול לגרום להדבקות בכלמידיה ו-LGV, לשני הצדדים - החודר והנחדר. החיידק, המצוי בריריות הפין, נוזל הקדם-שפיכה או הזרע, ו/או בפי הטבעת, עשוי לעבור מאדם אחד לשני בקלות.
רימינג (ליקוק פי הטבעת) - רוב החוקרים סבורים שלא ניתן להידבק ב-LGV כתוצאה מרימינג.
אביזרי מין: שימוש באביזרי מין משותפים, ללא ניקוי וחיטוי של אביזרי המין לפני העברתם מאדם אחד לשני, יכול לגרום להדבקות במחלת ה-LGV ובחיידק הכלמידיה.

הדרך הטובה ביותר למנוע מעבר של כלמידיה (והופעת מחלת ה-LGV), היא בשימוש בקונדום בכל קיום יחסי מין אנאליים, ולא להשתמש באביזרי מין שאינם מחוטאים היטב בסבון ומים ואף אלכוהול טרם השימוש.

מקור המחלה ותפוצתה
ה-CDC מעריך, כי המחלה נפוצה בעיקר כתוצאה מעלייה בשיעור יחסי המין הבלתי-מוגנים ברחבי העולם, ובעיקר בקרב גברים הומוסקסואלים וביסקסואלים. בחודשים האחרונים דווח עוד על עליה במספר החולים במחלות זיהומיות רבות המועברות במין, כמו עליה משמעותית במספר חולי העגבת בארצות-הברית, לצד עלייה במספר החולים והנשאים של מחלת האיידס ונגיף ה-HIV, וכן מחלות זיהומיות אחרות.

מסמך מפורט ובו הוראות לאבחון וטיפול במחלת ה-LGV הועבר לרשויות הבריאות השונות על ידי אנשי ה-CDC, אך אלה חוששים כי למרות האזהרות והפרסומים, המחלה לא תזכה להתייחסות מיידית. אנשי הממשל בארה"ב ציינו כי על אנשים אצלם מופיעים תסמיני המחלה, שקיימו יחסי מין לא מוגנים, צריכים לגשת לרופא ולציין כי הם הומוסקסואלים. זאת, כדי להפנות את תשומת לבו לאפשרות שמדובר ב-LGV ולא במחלת מין מוכרת אחרת.

טיפול ב-LGV
ישנו טיפול פשוט ב-LGV, במידה והאבחון ניתן בשלבים המוקדמים של המחלה. עד כה, נראה כי החיידק מגיב היטב לטיפול אנטיביוטי רגיל ונפוץ, וניתן להשיג ריפוי מלא באמצעות תרופה אנטיביוטית הניתנת בבליעה לתקופה של שלושה שבועות.

יצוין, כי טיפול בלתי-מתאים במחלה או חוסר טיפול כלל, עלולים לגרום להחמרה במצב החולה, להרעה במערכת החיסונית שלו ולחשיפתו לזיהומים אחרים.

מחלת ה-LGV שאיננה מטופלת מובילה ליצירת כיבים מדממים בדרכי השתן והעיכול, לזיהומים של המעיים, לכיבים בקיבה, ואף לזיהומים נרחבים יותר במפרקים ואיברים אחרים בגוף.

טיפול בדלקת השופכה
זיהום ה-LGV מתבטא גם בדלקת מקומית בשופכה. הטיפול המקובל כיום הוא על-ידי אנטיביוטיקה הניתנת דרך הפה בדרך-כלל דוקסיציקלין (doxycyclin) או אזיתרומיצין (azythromycin). ממחקרים שונים עולה כי מנה בודדת של אזיתרומיצין יעילה באותה מידה כמו טיפול למשך שבוע על-ידי דוקסיציקלין.

במקרה של דלקות חוזרות בשופכה, למרות הטיפול האנטיביוטי המקובל, נהוג לתת טיפול אנטיביוטי נוסף על-ידי תרופות היעילות כנגד טריכומונס (metroimidazole במנה חד פעמית, ו-erythromycin למשך שבוע). זאת, לפי המלצות ה-CDC.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...