שירלי קובלסקי
שירלי קובלסקי. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הרצח בירושלים: הרבה דיבורים, מעט מעשים

כשהיא מאוכזבת מהפער בין הבטחות הפוליטיקאים לבין המציאות אחרי הרצח בירושלים, ומכירה בכך שהאלימות אינה בראש מעייני חברי הקואליציה והשרים, שירלי קובלסקי חשה בוז כלפי ההבטחות הריקות מתוכן של הפוליטיקאים. אכזב במיוחד: שר החינוך, נפתלי בנט, שלא טרח אפילו להגיע לישיבת הכנסת המיוחדת בנושא

לפני שש שנים ישבתי במפגשים עם שרים וחברי כנסת. זה היה לאחר הפיגוע הרצחני בברנוער, שטלטל את כולנו. ישבתי והתרגשתי מאד. היחס היה אוהד, עוטף וההרגשה שלי היתה נהדרת. סיפרתי לכולם כמה מרשימים אישי הציבור המגיעים בזה אחר זה לפגוש בנו. כמה תקווה נולדה מתוך הרצח הנורא. נתתי את מלוא הקרדיט, במלוא התום והתמימות. ביבי היה מרגש, גדעון סער הרשים והפכתי להיות אוהדת שלו.

לאט לאט חלפו הימים והשבועות. המציאות חזרה. כך למשל נותרו כל נפגעי הברנוער זנוחים לנפשם ולפגיעתם. כל הטיפולים על חשבונם. מי שנצרך להחלפת דירה בשל כסא גלגלים לא קיבל שום תמיכה. וכן, גם כסא הגלגלים היה על חשבונו. טיפולים נפשיים לנערים הפוסט-טראומטיים מומנו וממשיכים להיות ממומנים על ידי המשפחות. המון אהדה וסימפטיה אבל אף פעם לא מעשים. חקיקה אחת פשוטה היתה יכולה לסדר את זה.

כך גם משרד החינוך, תחת אותו השר גדעון סער, המשיך לחשוש לדבר על סובלנות כלפי הקהילה הגאה, שמא מישהו יידבק וירצה חלילה להיות הומו פתאום... נציגי חוש"ן נתקלו בחומה בהרבה בתי ספר, ולא רק בפריפריה, גם במרכז. כל זאת תוך התעלמות מנתונים קשים על התעללות בבני נוער להט"בים. צוותים חינוכיים לא תמיד יודעים להתמודד עם התעללות על רקע נטיה מינית שונה או זהות מגדרית, אבל פוחדים לגעת בזה. ברור שיש בתי ספר שזה לא כך, ויש פתיחות, אבל זה מאד תלוי מנהל/ת ולא כמדיניות שמשרד החינוך מצהיר עליה.

ומשרד הפנים, תחת אותו השר, הערים קשיים על זוגות חד מיניים שנתקעו בחו"ל עם תינוקותיהם הרכים. תסלח לי גדעון סער שנטפלתי אליך, פשוט את זה אני יותר זוכרת. ברור שאתה לא לבד, וכל האחרים היו שותפים באותה מידה לנחמדות והחיבוק האוהב, והנטישה לאחר מכן.

שריקות בוז הן חלק מהשיח

שש שנים עברו מאז, והאם קרה משהו באמת דרמטי, או בעל ערך, או מיוחד בכל הקשור למעמדה של הקהילה הגאה?

האמת שכן, קרו דברים. אבל בדרך כלל מהכיוון השני. פה ושם סרטון הומופובי, פה ושם אמירה הומופובית של מנהיג זה או אחר. מינו סגן יושב ראש לכנסת ישראל שחושב שהומו הוא שווה ערך לחמור או עז. לא אדם.

והנה הגיעה העצרת בתל אביב. זו שכל כך מדוברת. שוב התקבצו ובאו שרים ומנהיגים מרחבי הקשת הפוליטית, באים לחבק, באים לעטוף. ואני מין בן אדם כזה, שמכבד. רוצה שיקשיבו ורוצה שיהיה טוב. אבל כבר לא אותו אדם תמים מאז. כבר לא מתרגשת כששר עומד על במה מול כל אמצעי התקשורת, הטלוויזיה והעיתונות ואומר כמה שצריך לשמור על הקהילה הגאה. ודאי שזה כל כך חשוב. אבל השאלה איזה ערך יש לזה כשאתה אומר את הדברים בעצרת בפריים טיים, כשביום יום אתה ממש לא מתעניין מה קורה עם הלהט"בים, מה קורה עם בני הנוער. מה קורה עם אחוז ההתאבדות הגבוה בגלל תחושת חוסר השייכות, מה קורה עם האלימות בבתי הספר, מה קורה עם האלימות ברחובות, מה קורה עם בני נוער שמגורשים מהבית לרחוב בגלל היותם להט"בים, מה קורה עם הזכויות של להט"בים אזרחים שווי חובות ויישרי דרך... איזה ערך יש לדברים שאתה אומר כשר חינוך אם אתה ממנה אדם שמסית כנגד הקהילה להיות סגן יו"ר הכנסת?

אז נכון, זה לא יפה לשרוק בוז. אבל מצד שני איך אפשר, איך אפשר להיות שוב נחמד? ליפול שוב ושוב בפח הזה? הבנתי שהיו גילויי אלימות כנגד פעילי תאים מפלגתיים. אני מגנה בחריפות ובחומרה ובכל תוקף כל הרמת יד על אדם, ומקווה שימצו את הדין עם כל אחד ואחד שהרשה לעצמו להרים יד. לא משנה מי ומאיזו מפלגה. זה לא יכול להיות חלק מהשיח! אבל לכל הנעלבים משריקות הבוז, נו באמת. שריקת בוז זה לא יפה, אבל אם השופטת נאור אמרה שלכתוב שחבל ששליסל לא סיים את המלאכה ולהתפלל לרצח זה חלק מהשיח המקובל, אז הרשו לי, הקטנה, לומר שגם שריקות בוז למי שאכזב יכולות להיות חלק מהשיח המקובל.

מיד לאחר האירוע מיהרו גורמים שונים לגנות את הקהילה הגאה כולה, לכנותה אלימה וסותמת פיות. הקהילה הגאה היא מגוונת, יש בה הרבה זרמים ופלגים ודעות, ושוב אנשים נופלים למקום הזה, של ההכללה. לא מבינים כמה הם פוגעים בקהילה כשמוציאים הכרזות שהקהילה הגאה גסת רוח.

הייתי שם. לא קראתי בוז לשר שטייניץ וגם לא קראתי בוז למשמע שמו של בנט. זה כי אני כזו. לא יכולה עם אנרגיה רעה. אבל האמת, שבפנים בפנים חשתי את הבוז במלוא עוצמתו. כי המילים היו יפות אבל לא יכולתי להאמין להן. מילים אמנם בוראות מציאות אבל כשמתכוונים אליהן, כשעקביים איתן. לא כשהן יוצאות ככה כלפי חוץ ומייד אחר כך נסוגות. לא מתורגמות לעולם למעשים.

האלימות אינה בראש מעייני הקואליציה

והנה הגיע היום. והכנסת כינסה ישיבה מיוחדת בפגרה בכדי לדון באירועי האלימות האחרונים. על הפרק היה נושא הרצח במצעד ושריפת המשפחה. מי הגיע? אנשי אופוזיציה. לא שר החינוך - שאמון על מתווה הערכים לילדינו. לא שטייניץ, שעמד ודיבר מילים יפות והגיב באמת מאד יפה לקריאות הבוז (את זה אני לא כותבת בציניות!) אבל נס אחר כך מבלי להשאיר את חתימתו להתחייבות לפעול למען שוויון הקהילה הגאה.

אנשי הקואליציה כנראה עסוקים מאד, ונושא האלימות הקשה הפושה בחברה כנראה אינו בראש מעייניהם. צריך מקום להדברות, אמרו לנו. איך אתם מעזים לצעוק בוז לשר שבא לכבד אתכם בנוכחותו. שבא לתמוך בכם... התמיכה האמיתית היא מעשי החסד הקטנים. היא האכפתיות. היא ההגעה לישיבות כאלו, הבעת אכפתיות ועמדה כנגד הרוע. התייחסות למכתב ששולח ילד שהיה קורבן (הנשיא ריבלין למשל עשה זאת). נסיון לשנות ולו קצת. רצון להידברות אינו בא לידי ביטוי בהגעה לעצרת המונית מתוקשרת ובהצהרות כוזבות, אלא בשיח אמיתי וצנוע בחדרי חדרים.

ועוד מילה לנפתלי בנט: אמנם הקהל בעצרת צעק בוז וביקש שלא תנאם. זה לא נעים ואולי גם לא בסדר. אבל אתה בתפקיד ממלכתי וחשוב. הבטחת להיות שר החינוך של כולם. לא רק של אלו שבחרו בך. מבחינתי היעדרותך היתה הצורמת ביותר בתוך הריק שהיה שם היום בכנסת. כי עליך מוטל עכשיו המון. אני כועסת, אני מתוסכלת, אני מאוכזבת. אבל אם תרצה לדבר אתי, לא מול מצלמות, ולשמוע. מבטיחה שאתייצב.

תהומות נפערו וגשרים חשובים עכשיו אולי מתמיד. עליכם, המנהיגים הנבחרים, מוטל לעשות זאת. לא על קהל בערב מחאה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...