נפתלי בנט. כלל לא צריך היה להיות מוזמן לאירוע. צילום: דוברות משרד הכלכלה, ישראל.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הפרק החדש בתולדות הקהילה מתחיל כעת

כל מי שבא לעצרות הקהילה לא בא בגלל אהבה גדולה, אלא בגלל פוליטיקה קטנה. זה בסדר, אבל אנחנו כבר לא צריכים לתת לזה במה. ממש עכשיו אנו צריכים לדבר ולעצב את העתיד הפוליטי החדש של הקהילה

בימים האחרונים סוערת הרשת סביב קריאות הבוז שספגו בעצרת התל-אביבית השר שטייניץ וחבר הכנסת לפיד, ו"הדרתם" של חבר הכנסת מגל והשר בנט מהעצרת.

בעיני, שורש הבעיה הוא באופי האירוע. כבר כמה שנים שהקהילה שלנו נמצאת בתהליך של מעבר מ"פרק א'" בתולדות הלהט"ב בישראל, בו היינו מיעוט מושתק ומוסתר, ל"פרק ב'", בו יש לנו כוח פוליטי ומתנהלים סביב ענייננו דיונים פוליטיים ערים ורלוונטיים.

פרק א' נגמר לפני שש שנים בדיוק. מי יכל להעלות על הדעת לפני כן, למשל, ששרים בליכוד יציגו אג'נדה פרו להט"בית כדי לקושש קולות?

האירועים הקהילתיים בפרק א' נשאו אופי די קבוע: המשתתפים והדוברות היו פעילות/ים בקהילה ואם היה פוליטיקאי שהעז לדבר בהם, כולנו היינו אסירי תודה. לצערי, עם המעבר לפרק ב' עוד לא השכלנו לגבש את האופן בו ייראו האירועים שלנו. אז אנחנו ממשיכים להגיד תודה למי שבא, כאילו יש איזשהו אפקט פוליטי לנוכחותו של מישהו או מישהי בעצרת.

קל לטעון שבנט לא צריך היה להיות מוזמן כלל לעצרת, וזה נכון. אבל גם זהבה גלאון לא, וגם דב חנין. קהילות חסרות כוח פוליטי מתענגות על פוליטיקאים שבאים לדבר, אבל אנחנו כבר לא שם. יש לנו כוח פוליטי. מרגע שעברנו למגרש הפוליטי, הדגש צריך להיות על ארגז הכלים במגרש הזה. את עצרות הזכרון אפשר ורצוי לקיים, כי הן נותנות לנו כוח ויכולת עמידה משותפת. אבל יש להימנע מלהפוך אותן לבמה לפוליטיקאים ברמה הארצית.

טלפון אחד של גאווה בליכוד או התא הגאה בעבודה עשו ועושים יותר עבור הקהילה מאשר כל הנאומים יחד. הבעת התמיכה של חנין, שטייניץ או מגל מחממות אולי את הלב, אבל המערכת הפוליטית שלנו בנויה כך שמצפונו של היחיד חסר כל משמעות תחת סד האילוצים הקואליציוניים. רק תמימים יכולים לחשוב שיש משמעות להצהרת תמיכה או לנוכחות של חמישה, עשרה או עשרים ח"כים תומכים בעצרת למול אותם האילוצים. תמימים, או אנשים שלא מכירים את המערכת הפוליטית הישראלית.

יכול להיות שהנושא הלהט"בי צריך להפיל פה ממשלות, אבל זה לא המצב היום. רוצות לשנות את זה? זה לא ישתנה בעצרות, אלא בהתפקדות המונית ובאחוזי הצבעה גבוהים.

עד שזה יקרה, בואו נשאיר את העצרות לקהילה ואת המהלכים הפוליטיים לפוליטיקה. בואו נזמין את בנט לפגישה בחוש"ן ולא לעצרת פומבית. בואו נתמחה ב"אומנות האפשר", כפי שהיטיבו לפני להגדיר את הפוליטיקה, ולא נדמיין מערכת פוליטית היפותטית שבה פוליטיקאי שדיבר על במה כזו או אחרת יהפוך לאוהד הקהילה, ובתנאי שלא ישרקו לו בוז.

המצעד אינו גורם להומופוביה

ולסיום, אמירה על אותן שריקות בוז ועל מי שאומר שהנה, איבדנו עמית של הקהילה. מדי פעם שואלים אותי אם המצעדים לא גורמים יותר נזק מתועלת ב"פרובוקטיביות" שלהם. אחת התשובות שלי היא שאף אדם, אפילו לא אחד, לא "הפך" להיות הומופוב אחרי מצעד פרובוקטיבי. המצעדים לא הופכים אנשים להומופובים, הם רק מציפים את ההומופוביה הסמויה ומעלים אותה לדיון. זו גדולתם.

אם מגל, בנט, שטייניץ או לפיד יהפכו מאוהבי הקהילה לשונאיה בגלל צעקות בוז, כנראה שמלכתחילה לא היו אוהדים גדולים.

האמת היא, כמובן, לא כאן ולא כאן. כל מי שבא לעצרות לא בא בגלל אהבה גדולה, אלא בגלל פוליטיקה קטנה. וזה בסדר. אבל אנחנו כבר לא צריכים לתת לזה במה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...