המאזין הלילי. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

ציפורי לילה

דן לחמן על "המאזין הלילי" של ארמיסטד מופין, שלוקח אותנו הקוראים למסע בין מציאות לבידיון ובין אמת לשקר, ומתאר בנאמנות סצינות מהחיים הגאים בסן פרנציסקו

ארמיסטד מופין גדל בקרוליינה הצפונית. הוא שירת בחיל הים האמריקאי בים התיכון ובוויטנאם, ולאחר מכן עבר להתגורר בסן פרנציסקו, שם החל לכתוב ולהתפרסם. קובצי סיפוריו "סיפורי סן פרנציסקו" זכו להצלחה ואף הפכו לסדרת טלוויזיה שהוקרנה לפני שנים אחדות גם אצלנו. ספרו החדש, "המאזין הלילי", מספר את סיפורו של גבריאל נון, גבר בן חמישים וארבע. בפתח הסיפור אנו מתוודעים אליו לאחר פרידה מבן זוגו, נשא אידס שהחליט לחיות את חייו ולהגשים פנטזיות.

גבריאל הוא סופר, ומגיש פינה מצליחה בתחנת רדיו, שם הוא מספר סיפורים מחיי הסובב אותו. זהו, אגב, אינו הפרט האוטוביוגרפי היחיד בעלילה שמתווה מופין. דיכאון הפרידה מביא לכך שגבריאל איננו יכול לכתוב, והוא מסתגר. כבר במשפט הבא הוא מספר לנו שפיט, דמות צעירה, עומדת להיכנס לחייו. עד כמה צעירה? עוד איננו יודעים. ידידה באה לעזור לגבריאל לעבור על ניירות, ומוצאת מעטפה עם מה שעשוי להיות כתב יד שנשלח אליו. מאוחר יותר, ברגע של חולשת דעת, הוא פותח את המעטפה. זה אכן ספר, אלא שהכותב הוא בן שלוש עשרה בלבד, ומגולל את סיפור חייו של ילד מוכה ומנוצל מינית.

הילד מספר לגבריאל כי ברח מהבית ואומץ על ידי דונה, רופאה מקו לסיוע לילדים. הוא חולה באיידס, ובבית החולים הוא שומע ברדיו בלילות ללא שינה "איש שסיפר סיפורים על אנשים שנלכדו בבדיחה הגדולה של החיים המודרניים וכדי לשרוד היה עליהם להפוך את חבריהם למשפחה. קולו של האיש היה נמוך ומרגיע, קול של אב מבין. ולעתים קרובות, אף על פי שפיט ידע שזה לא נכון, היה נדמה שהקול מדבר אל פיט לבדו". מהר מאד מתהדק הקשר בין גבריאל לבין פיט בן השלוש עשרה. בשיחות טלפון ביניהם, בסדרה של שאלות ישירות, בחן של ילד, שואל אותו פיט על דברים שילד בן שלוש עשרה לא אמור לדעת עליהם, למשל - פרקטיקה מינית סאדו מזוכיסטית. נשמע חכם מדי לילד בן שלוש עשרה, אך מצד שני, מה אנחנו יודעים מה מבין ילד חולה איידס ומנוצל מינית וחסר אהבה.

- אתה יודע למה הוא עזב?
- לא, לא לגמרי.
- מה אתה כן יודע?
לא יכולתי להרשות לו לקחת אותי למקום הזה. "פיט, תראה, זה מתוק מצדך, אבל..."
- לך תזדיין, אני לא מתוק! תדבר אלי, בן אדם.
- פשוט לא נוח לי עם זה, פיט
- למה?
- אני פשוט...
- בגלל שאני לא מעשן זרגים?
הפתעתי את עצמי כשהשמעתי קול דומה לצחקוק "לא, פשוט זה די אישי ו... אתה יודע, מיני. אני לא חושב שזה מתאים למצב"
- לאיזה מצב? אתה קורא לי ילד או משהו?
- לא, טוב, כן, כנראה שכן.
- אתה חושב שאני לא יודע על כל זה? מתערב אתך שאני יודע יותר ממך...
- זה צריך להיות הדדי
- מי אמר? גלנדה הקוסמת הטובה? היא טעתה לגמרי, אתה יודע. העצה שנתנה לאיש הפח הייתה ממש מחורבנת. הלב כן נמדד בכמה שאתה אוהב, לא בכמה שאוהבים אותך. את היטלר המזוין אהבו המון אנשים.... ואתה בן זונה עם הרבה מזל אם אתה כבר אוהב מישהו עד כדי כך. אז פשוט אל תפסק לאהוב אותו. תאהב אותו מהצד השני של העיר, אם צריך. זה לא משאיר מקום לפחד ולכעס ולכל החרא הזה...... זה באמת אצלך בפנים, בנאדם. הכל. זה משהו שאתה עושה בעצמך, לא משהו שאתה מקבל. אהבה עוד אף פעם לא הצילה מישהו אחר


פיט חודר אל מתחת לעורו ולתוך חייו של גבריאל, שבמקביל מתחשבן עם עצמו על עניין זוגיותו, ויש לו דברים מאוד מעניינים לספר ולנסות להבהיר לאחרים על זוגיות ועל מצב של יחד. הוא מתחיל במעורפל לפתח רגשות אבהיים כלפי פיט, רגש שהיה זר לו ורחוק מעולמו. בלילה אחר, כשפיט באוהל חמצן בבית חולים כי מצבו הורע גבריאל קורא לו בלי לשים לב "בן" פיט לא רק ששם לב, הוא חוזר על ומבקש לקרוא לגבריאל אבא. האבא שלא היה לו אף פעם. אם לא היה ברור קודם הרי שמרגע זה כבר אין ספק שהסיפור יהיה קורע לבבות בסופו. כאן נכנס מוטיב חשוב שיש לו יותר ממקבילה אחת - תפקיד אבא-בן בסיפור.

ג'ס, חברו לשעבר של גבריאל הוא הראשון המטיל ספק בחלק מסיפורו של פיט, ומייחס לו רצון מניפולטיבי במקצת לזכות באהבה - "אף אחד לא כל כך מסכן כל הזמן", אומר ג'ס. כך הוא נוטע סימן שאלה שהולך ומשנה את מהלך הסיפור. חייו של גבריאל נעשים מבולבלים. חיי הרגש שלו קורסים והמציאות גם היא משנה את פניה. פתאום מתעורר חשד שפיט איננו קיים כלל ואותה אישה, דונה, האם המאמצת לכאורה, היא היא פיט. גבריאל נקרע בין רצונו להאמין לפיט מול הצורך להכיר, אולי, במציאות כמו שהיא. הוא פסיבי לחלוטין ואינו מסוגל לעשות שום מעשה שיגלה את האמת מלבד להאשים את עצמו ולסבול.

גבריאל יוצא במסע אל הכתובת ממנה הגיעה המעטפה מפיט, בניסיון לאמת את זהותו. מרגע זה משתנה הספר. מה שהיה יכול להיהפך לרומן סנטימנטלי הופך לספר מסע, חיפוש אחר האמת. אמת שתגלה גם משהו על ה"עצמי" של גבריאל. הספר הולך וחוזר בזמנים בהתאם לנסיבות. זיכרונות עבר מתעוררים בהתאם לנסיבות ההווה. המסע שעורך גבריאל הופך להיות מסע מטלטל בין אמת לשקר, בין סימני שאלה לפתרונות לכאורה. מה זאת מציאות? מה הקשר בין מציאות ספרותית למציאות החיים? כמה חיים יש בהמצאה הספרותית? עד לשאלה מי הוא מי, מי קיים ומי לא, האם גבריאל עצמו קיים? גבריאל סוגר חשבונות ומביא לשלום פנימי את עצמו ואת סביבתו הקרובה. אלא שמה שנראה ברגע מסוים כספר סכימטי, בו כולם ילמדו לחיות בשלום עם כולם, מקבל שוב תפנית קלה המעמידה את כל הסיפור על ראשו. השאלה של אמת ושקר, מציאות ובידיון, הופכת את הספר לעמוק יותר ממה שנראה על פניו.

כהומו החי בסן פרנציסקו מיטיב מופין לתאר סצינות בעיר הגאה. לספר על אנשים שהם מסביב לסיפור המרכזי וכאילו דרך אגב לדבר על דברים כה מהותיים לחיי ההומואים. איידס והחברים שמתו מהמחלה תופסים מקום נכבד. כשמרכז הכובד הא ילד חולה איידס בן שלוש עשרה, שמנוצל מינית מגיל צעיר, הספר היה יכול להיות מלכודת מניפולטיבית המנצלת את רגשות הקוראים. הוא לא. זה לא שהעיניים לא מתמלאות דמעות לעתים, אבל הרגש המוליך את הסיפור כל כך אמיתי עד שהוא נותן תחושה שכל אחד מאתנו היה מאמץ את פיט הקטן. אך גם בלי הילד, ליבנו נכמר כל כך על גבריאל, המבוגר הסובל, המופיע לעינינו עם כל אוסף חולשותיו, ושובה את לבנו דווקא בשל תכונות כמעט סמרטוטיות אלו.

זה אחד הספרים המטלטלים רגשית והמספקים ביותר שקראתי לאחרונה. לא בגלל שזה ספר "הומואי" - כמובן שגם בגלל זה, אך לא רק. יש בו סיפורת במיטבה. עלילה רגשית, עניין מחשבתי ואמירות לא מעטות, גם כשהן לכאורה שטחיות על חיים - במקרה הזה, חיים הומוסקסואליים. על הרבה דברים יש למופין מה להגיד, בדרך כלל בנרמז. הוא איננו בוטה באמירות שלו, אך חלקן בהחלט חשובות, כמו למשל אבחנה דקה, כמעט נרמזת, על הקשר בין המשיכה הלא מודעת בבחירת בן זוג לחוויה הרגשית שהשאיר האבא. זה שהגיבור המספר הוא הומוסקסואל הוא רק חלק מהאנושיות הכללית, כמעט מקרית בסיפור. הייתי רוצה להגיד שזאת תוספת מענגת למדף הספרים הגאה, אך בכך אגביל אותו לכאורה מקהל קוראים רחב יותר שיפיק ממנו הנאה גדולה.

ארמיסטד מופין, המאזין הלילי. תרגום: מיכל אלפון. 344 עמ' הוצאת "עם עובד".

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...