ערן דיעי. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הקהילה בישראל יכולה - וצריכה - לשמוח באישור הנישואים הגאים בארה"ב

אנו חיים בתקופה שבה יש לנו את הפריבילגיה לחגוג את הדיכויים שלנו ולהילחם בהם לא רק אחד אחרי השני, אלא גם במקביל. המשאבים והמאבקים יכולים להתנהל זה לצד זה - ולא בנפרד. לכן עלינו לשמוח בנישואים הגאים בארה"ב

בסופ"ש האחרון התקבלה ההחלטה ההיסטורית, להחיל את חוקת ארה"ב גם על להט"ב, לכל הפחות בהקשר של הקמת משפחה. מאז ההחלטה נשמעו (לפחות בפיד הפייסבוק שלי) קולות רבים המוחים על כך שסדרי העדיפויות של הקהילה שגויים ואין בעצם שום סיבה לשמוח כאן. שכל עוד טרנסיות מוכות ולא מקבלים משפחות פוליאמיריות של א-מיניות מלאום מעורב, הפטריארכיה ניצחה וכולנו הפסדנו.

השנקל שלי בנושא, בקצרה, הוא שעכשיו שהומואים, ביסים, ביסיות ולסביות יכולות להתחתן *בארה"ב*, יש סיבה לשמוח, כי נוכל לראות את כל המשאבים שהושקעו במאבק הראוי הזה נודדים בו זמנית לטובת אוכלוסיות מוחלשות אחרות בקהילה הגאה ונספחיה ולטובת מדינות אחרות בהן החושך שולט וצפוי להמשיך לשלוט עוד הרבה מאד שנים. כן, גם כאן.

ועכשיו בגרסה הארוכה.

לפי תפיסתי, העולם שלנו מקבל תופעות הנמצאות במרכזו של הפעמון הגאוסיאני. כן, אותה עקומה נוראית שעל בסיסה קובעים איך לחלק לנו ציונים בבית הספר. זו הסיבה ש"חנונים" חוטפים מכות ו"מפגר" זו הקללה השלישית הכי נפוצה אחרי "הומו" ו"ערבי". כל כך הרבה דיונים פנימיים בקהילה (וחיצוניים) עוסקים בשאלה - האם צריך לקדם את הנראות של שולי הפעמון, או לנסות להוכיח שיש לנו מכנה משותף גדול יותר עם אלו שבמרכזו. לפי דעתי, שני הדברים צריכים ויכולים להתקיים במקביל.

לפני כמה שנים, לקראת תחילת האלף הנוכחי, תוכנית טלוויזיה בשם וויל וגרייס, הייתה בגדר חלום רטוב. התכנית, בה מוצגים חייו של וויל ההומו נורמטיבי, ג'ק ידידו הקרקסי וגרייס חברתו הטובה, מציגה באופן קומי את חייו של הומו רווק בניו יורק. כמה שנים אחר כך, עוד לפני שירדה מהאוויר, היא נחשבה לבדיחה, כי איך זה יכול להיות שבקומדיות "של סטרייטים" כבר מזמן מראים סקס כמעט מלא ובקומדיה "שלנו" בקושי מראים נשיקה קטנה בין גברים לאורך כל העונה.

היום סדרות כמו "כתום זה השחור החדש" נחשבות לשמרניות לעומת האורגיה המולטיסקסואלית ב-sense8 ובעוד כמה שנים כנראה הכל יראה לנו כמו בדיחה אחת גדולה כי פעם לא היו דמויות א-מיניות פוליאמיריות ופאנסקסואליות בפריים טיים. לא אתפלא אם בעשורים הקרובים יתפתחו גם זהויות נוספות שיראו לנו חריגות אף יותר ויקבלו שמות ומסגרות קהילתיות משלהן. קודם בשולי המציאות ואז בתרבות המערבית הפופולרית. ואז בשולי המיינסטרים - של המציאות. 

הטרנסיות שהפכו ניידות משטרה בשנות השישים שינו במו ידן את העולם שאנחנו חיות בו. בזכותן עלה הנושא לדיון והפך לנושא לגיטימי לעיסוק בו בתקשורת ובתרבות הפופולרית. עכשיו חוקי המשחק אחרים ואנחנו "רק" צריכים וצריכות להמשיך להרחיב את היריעה ובו זמנית לשטח את פעמון הגאוס, כדי שאף אחת ואף אחד לא ישאר בחוץ בסוף התהליך. להמשיך לקיים אירועי גאווה בכל עיר גדולה ולאפשר בהם לכל קבוצה מדוכאת להשמיע את קולה. לשמוח על כל שינוי בחקיקה ולהביע מורת רוח על כל אמירה מכוערת של איש אקדמיה או עיתונאית גסת רוח.

לסיכום, איני יכול שלא לשמוח על כך שנפל בחלקי לחיות בתקופה שבה נערה טרנסית יכולה לכתוב בעיתונות הארצית טור שמתאר את הדיכוי שלה ושל אחרות ועד כמה היא לא מסתפקת בנישואים של הומו-לסביות, ערב לפני שהיא מגיעה בחליפה מחויטת לנשף הסיום ו"קוברת" בפרפומנס המהמם שלה את כל החשוכים והחשוכות. יש לנו את הפריבילגיה לחגוג את הדיכויים שלנו ולהילחם בהם לא רק אחד אחרי השני, אלא גם במקביל.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...