חיילי מג"ב מאבטחים את מצעד הגאווה בירושלים 2012. אילוסטרציה. צילום: Neil Ward, Flickr.
 > 

גאווה ודעה קדומה: כיצד מתייחס צה"ל למתגייסים גאים

עבור מועמדים רבים לשירות ביטחון (מלש"בים), חוויית הכניסה לצבא עשויה להיות מטלטלת. לאלו הנושאים עמם מטען הנוגע לזהותם המינית, החוויה יכולה להיות מערערת אף יותר. בניגוד למדיניות שננקטה בעבר, במציאות של היום המאבחנת הפסיכוטכנית אינה מחויבת להעמיק בנטיותיו המיניות של המרואיין. קצינה לשעבר במערך הפסיכוטכני: "הצבא לומד לקבל סוגים שונים של מיניות. היום הגישה הרבה יותר פתוחה מבעבר"

בשנת 1973 הוציאה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות. בשנת 1990 נקט גם ארגון הבריאות העולמי בצעד דומה. באותה עת גם בצה"ל החלו רוחות של שינוי. על פי פקודות המטכ"ל מספטמבר 1983, שיבוצם של חיילים הומוסקסואליים הוגבל, בטענה כי נטייתם עלולה להוות סיכון ביטחוני. על החיילים נאסר לשרת בקהילת המודיעין ובתפקידי הצפנה והסתרה. באוגוסט 1993 השתנתה הפקודה – שיבוצם של חיילים הומוסקסואלים לא יוגבל, אך מקרים בהם ישנה אפשרות ליצירת סיכון ביטחוני ייבחנו באופן פרטני. בשנת 1997 בוטלה כליל ההוראה בנוגע לחיילים הומוסקסואלים. אותו תהליך, הממשיך גם כיום, משפיע גם על הליך כניסתם לצבא של מלש"בים מהקהילה הגאה. וכמו כל שינוי חברתי, היטמעותו בשטח לעתים לוקחת זמן.

כשנעם (שם בדוי), אז נער בתחילת כיתה י"ב, נכנס לחדר המאבחנת הפסיכוטכנית בצו הראשון, הוא פגש שתי מאבחנות אשר דאגו, לדבריו, להשרות אווירה נעימה ומקבלת. למרות זאת, נעם התקשה להיפתח בפני החיילות והרגיש שהשאלות שהופנו לעברו הולכות וסוגרות עליו. "התחלנו מנושאים כלליים והצטמצמנו מהר מאוד לנושא ההומוסקסואליות", הוא משחזר. "הרגשתי יד מכוונת לכל מיני השפעות, כאילו מחפשים איפה להוריד לי נקודות. כאילו חוקרים אותי יותר משחוקרים אחרים, ולכן גם מגלים רבדים שלא היו מגלים אצל אנשים אחרים". אותם רבדים, לדבריו, הפכו עמוקים יותר ויותר כשנאלץ לשחזר רגעים של בריונות מעברו ולהיכנס לפרטי הפרטים של כל הקשור בנטייתו המינית. "הרגשתי שאני לא נותן להם את כל התשובות שהם רוצים, כאילו אני נכשל במבחן. הם הרי לא מסבירים לך מה הנגזרות של לספר את האמת, אני לא יודע מה הם רושמים שם. זה מפחיד, אין לך מושג מה יכול להיות. הרגשתי תסכול עמוק. הייתי צריך לחיות מחדש המון סבל שחוויתי בעבר, וזו הייתה תחושה מאוד לא נעימה ואפילו משפילה".

תחושותיו של נעם אינן תחושות אשר הוא נושא לבדו. "זה גיל מאוד רגיש, וסיטואציה מאוד רגישה", אומרת סא"ל שרון פישר, רע"ן מיון במחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה), האמונה על תהליכי המיון והשיבוץ של המלש"בים. "לכן יש לנו הנחיות אתיות הנוגעות לשמירה על צנעת הפרט וכבודו. כל מי שבא במגע עם מלש"בים, למשל מראיין אותם, יעבור בדרך־כלל איזה שהן הכשרות לגבי איך לערוך ראיון שנאמן לכללים האתיים. עם זאת, היום כבר לא מדובר בעניין גדול – אנחנו שואלים על האדם כאדם, ולא בגנות נטייתו". עיקרון זה עמד גם מאחורי השינוי שעבר המערך הפסיכוטכני. במסגרת הגישה שננקטת כיום, נושא הנטייה המינית אינו מהווה עוד סיבה להתייחסות מיוחדת, אשר לטענת רבים, ביניהם נעם, זכורה כאירוע כמעט טראומתי. "קצינים במערך קמו ואמרו, 'לא מעניין אותי אם הוא הומו או לא. אנחנו לא בשנות ה־50'", נזכרת סגן (מיל') יובל, שהייתה ממובילות אותו שינוי. "החלטנו שאנחנו נלחמים על זה בכל הכוח. זה עלה לנו בהרבה מאמץ. בסוף זה נכנס בצורה כל כך טבעית, פתאום לכולם היה ברור שלא תמיד צריך את ההתעכבות על הנושא הזה. היום אין למאבחנת הכרח להרחיב עם המלש"ב בנושאים אלו. היא יכולה לשאול על הנושא ובכלל לא לציין את זה אחר כך", היא אומרת וממשיכה, "הצבא לומד לקבל סוגים שונים של מיניות, הגישה היום הרבה יותר פתוחה מבעבר".

למנוע חיכוך שיסתיים באסון

מיד כשנעם חזר הביתה בסיום הצו הראשון, הוריו הבחינו שמשהו עובר עליו. "אמרתי להם שהיה מזעזע, והם רצו שאספר להם למה", הוא נזכר. "הם שאלו שוב ושוב, 'מה קרה? מה היה שם?' ואני אמרתי להם 'לא משנה, עזבו'. נאלצתי לשקר, הם הרי לא יודעים שאני הומו". עובדה זו, אשר לא אמורה לעצב באופן שונה את חוויית הצו הראשון, נתפסת בקרב מלש"בים גאים כגורם משפיע. החל מהראיון הפסיכוטכני או הביקור אצל הקב"ן, דרך חוסר הידיעה באשר לגורמים אליהם יגיע המידע הרגיש, וכלה בבלבול באשר לסוגיה המכרעת – האם נתוניהם יושפעו מכך. "בראיון הפסיכוטכני עלתה די מהר השאלה 'האם אתה נמשך לגברים'. הנחתי שזה יעלה כנושא לדיון ואמרתי את האמת", מספר נעם על שהתרחש באותה תקופה, בעוד שהמציאות בשטח כיום נראית שונה. "אלא שאחרי ראיון קצר ותמציתי של שמונה דקות, התבקשתי לחכות בחוץ. כעבור ארבעים דקות נוספות קראו לי שוב, ולקחו אותי לחדר צדדי, בקומה אחרת, 'כדי שתהיה לנו פרטיות'. הרגשתי כאילו מכניסים אותי למדור 'החריגים'".

נדמה כי בעבור מלש"בים רבים המשתייכים לקהילה הגאה, תחושת ה"חריגות" בשלב כניסתם לצבא עדיין מלווה אותם. במחקר שקדם לשינוי הנהלים הנוגעים להומוסקסואליות, ונערך על-ידי ד"ר גיא שילה, אורן פזמוני־לוי ואורי קפרא בשנת 2011, "גאים במדים", נמצא כי יותר מרבע (26%) מהחיילים והמלש"בים דיווחו שנשאלו באופן ישיר בראיון טרום הגיוס על נטייתם המינית או זהותם המגדרית, ויותר משליש (כ־36%) ציינו כי נושא הנטייה המינית עלה באופן עקיף והמאבחנת עודדה אותם לדבר ולהצהיר על כך. לטענתם, "מנתונים אלו ניתן להסיק כי למרות הצהרתו הרשמית של צה"ל על כך שהנטייה המינית אינה מרכיב רלוונטי בשיבוצם של חיילים וחיילות, גורמי המיון והשיבוץ נוקטים לא אחת בדרך שעלולה להעביר מסר לחיילים לעתיד כי לנטייתם המינית עשויה להיות השפעה על שיבוצם ותפקודם".

כשקיבל את הזימון לצו הראשון, רב"ט יותם, המשרת בבסיס עורפי, רק התחיל להפנים את עובדת היותו הומוסקסואל. הוא יצא מהארון וסיפר להוריו כחצי שנה לפני הביקור בלשכת הגיוס, ועל אף שקיבלו אותו ותמכו בו – הם לא היו שלמים לגמרי עם הידיעה. כשהראיון הפסיכוטכני נפתח בשאלות הקשורות ליחסיו של יותם עם הוריו, הוא נדרך מיד. "כנראה ששידרתי לחץ, הנושא היה רגיש עבורי", הוא משער. "המאבחנת ניסתה לגשש ושאלה, 'תגיד, ההורים שלך מרביצים לך?' מיד קפצתי ועניתי, 'לא, מה פתאום'. השאלה שהגיעה מיד אחר כך הייתה: 'ותגיד... אתה הומו?' השתתקתי לגמרי, לא ידעתי מה להגיב'".

הצורה בה עלה נושא נטייתו המינית מעל פני השטח הייתה קשה להתמודדות עבורו, מאחר והראיון התנהל על פי הנהלים הישנים. "נלחצתי מאוד. ניסיתי לשדר לה שהכול בסדר איתי", הוא משחזר. "אמרתי לה שוב ושוב, 'אין עם זה בעיה', והיא אמרה שהיא מבינה, ושהיא לא רושמת. אבל הצצתי וראיתי שהיא רשמה, זה שיגע אותי". השאלות שהגיעו לאחר מכן הפכו את הראיון לנעים אף פחות. "היא התעניינה האם יש לי עוד חברים בנים, ניסתה להבין איך זה מסתדר עבורי, אם זה לא מקשה עליי להיות בקשר אפלטוני עם גבר. בנוגע לשירות קרבי היא שאלה האם הנטייה המינית שלי עלולה להפריע לי להתקלח. אולי אמצא את עצמי עושה 'משהו' במהלך המקלחת. אמרתי לה, 'לא, אני יכול לשלוט בעצמי'. הייתי ממש מבוהל ומפוחד. בדיעבד, אני מתחרט שלא סירבתי לענות לה".

אלא שסירוב לענות על השאלות לא היה מהווה פתרון עבור המלש"ב הלהט"ב. אותן שאלות עשויות להפוך גורליות כאשר מדובר בנער המעוניין לשמור את המידע לעצמו, ולבסוף יתמודד עם קושי גדול יותר בעת הכניסה לצה"ל. "בסוף, המראיינת היא הש"ג של הצבא ובדרך כזו או אחרת אנחנו מנסים למנוע חיכוך שעלול להסתיים באסון", מוסיפה סגן (מיל') יובל. "היום, מספיק לסמוך על האינטליגנציה של המראיין כדי לראות האם לבן־אדם יש קושי נפשי". גישה זו עתידה ליצור רפורמה של ממש בכל הנוגע ליחס לו זוכה המלש"ב במפגש הראשון עם המערכת הצבאית. "בשנה האחרונה כבר למדו את השיטה האבחונית החדשה", מסבירה יובל. "החל מ־2016 לא יהיו בצבא מאבחנות פסיכוטכניות שלמדו את השיטה הישנה, ולכן זוהי תופעה שעומדת להיעלם".

הפינות הכי רגישות

אלא שגם אצל הפסיכולוג הצה"לי, הלוא הוא הקב"ן, התמונה מורכבת. כיום אין נוהל המחייב לשלוח מלש"ב המצהיר על היותו הומוסקסואל לקב"ן, אלא אם כן הוא מבקש, או שישנו חשש סביר שההשלכות לכך חריגות, אם בחוסר תמיכה שעלול להוביל לנטיות אובדניות ואם בשימוש בסמים. "המאבחנת שאלה אותי בסוף הראיון אם אני רוצה לראות קב"ן", משחזר רב"ט יותם. "אמרתי שאני לא מעוניין, ותהיתי למה היא מציעה. 'רוב ההומואים מבקשים קב"ן', היא טענה. היום אני צוחק על זה, אבל אז זה לא הצחיק אותי בכלל".

"כל מאבחנת מחויבת לכתוב לקב"ן על סמך מה היא מפנה את המלש"ב אליו", מסבירה רס"ן (מיל') מאיה שטיין, פסיכותרפיסטית קלינית, המתדרכת קב"נים בשירות מילואים. "מלש"בים להט"בים לא אמורים להיות מופנים אוטומטית, אלא אם יש בעיה. מקרים בהם מפנים ללא סיבה קורים אחת לעשרות אלפים", היא מבארת. "כל רמ"ד (ראש מדור) בריאות הנפש בלשכות הגיוס מקבל את כל התיקים מהמאבחנים ובודק למי להפנות – לפסיכיאטר או לקב"ן. אם הוא רואה הפניה בשל נטייה מינית ואין נימוק מספק, הוא אמור לעצור את זה עוד לפני שהפגישה מתקיימת". כמי שכיהנה בתפקיד בלשכת גיוס פיקוד הדרום, היא מספרת על מקרים בהם התבצעו הפניות בשל השקפתם האישית של המאבחנים. "זו לא הייתה תופעה, אבל מדי פעם נצפו מקרים כאלו. בשלב זה אספנו את הצוות והסברנו שזוהי לא הפרעה נפשית או פסיכיאטרית והמקרים הללו חדלו".

גם במרכז בריאות הנפש (ברה"ן) מסתייגים מאותה גישה. "ההומואים והלסביות הם לא אוכלוסייה שמסמנים או מזהים אותה באיזושהי צורה", מסביר רס"ן לוסיאן (לוצ'י) לאור, רמ"ד פסיכיאטריה בברה"ן. "אין לנו דרכים לאתר או לדעת על זהותו המינית של המלש"ב, אלא אם כן הוא מצהיר על כך בפני המאבחנת הפסיכוטכנית. בכל מקרה, זוהי לא אינדיקציה להפנותו לקב"ן". לדבריו מצטרפת סא"ל ד"ר רינת ידידיה, ראש הענף הקליני. "ככלל, אין מדיניות לגבי הומוסקסואלים", היא פוסקת. "המדיניות היא שוויונית, כזו שתאפשר להם להיכנס לתפקידים על פי מכלול הנתונים שלהם. יחד עם זאת, אנחנו מכירים בעובדה שלאוכלוסייה הזו יש צרכים מיוחדים והתייחסות מיוחדת". גם בענפי הפסיכיאטריה התרחש שינוי בשיטת התשאול, המועברת כיום בהדרכות אנשי המקצוע השונים במערך. "בעבר היו שואלים, 'יש לך חברה?' וזה נותן לגיטימציה לזוגיות הטרוסקסואלית, ומכניס את החייל לפינה שקשה לצאת ממנה", מבאר רס"ן לאור. "ואילו היום אנחנו שואלים על קשר זוגי, מה שנותן להם את האפשרות לפתוח בעצמם את הנושא". עם זאת, ולצד ההדרכה המרובה המתבצעת, אין שליטה על אופן שאילת השאלות ורגישותם של המראיינים. "אין אצלנו במערך קווים אדומים, אנחנו חייבים להיכנס לפינות הכי רגישות, אחרת איך נדע?" מדגישה ד"ר ידידיה. "ועדיין, אנחנו לא תומכים בחודרנות מיותרת. מטופלים מגיעים אלינו כדי לקבל עזרה, לא כדי שנוכל להציץ לחייהם האישיים".

"היא שאלה, והמשכנו הלאה"

תפיסה זו מנחה גם את אנשי המערך הפסיכוטכני. "אופן השאילה היום, פחות נוקשה וחקירתי אלא יותר פתוח ומקבל", מסבירה יובל, ששימשה גם כמפקדת בקורס המאבחנות. "מתדרכים אותן לשוחח עם להט"בים ביתר רגישות. העלאת הנושא צריכה להיות מאוד מחושבת. בקורס האבחון הפסיכוטכני מרצה חייל הומו שמשרת בקרבי ומספר על החוויה שלו. זו אחת ההרצאות האהובות על החניכים, היא עוזרת להם להבין מה העניין".

סמ"ר נדב גורדון, לוחם מחטיבת הנח"ל, מספר כי שירותו הקרבי כהומו לא היווה "עניין". עם זאת, בתור מלש"ב כחמש שנים לפני השינוי בנהלים, התחושות שעלו בו היו שונות לחלוטין. "לא הייתה לי כוונה לספר על הנטייה. בתור נער, הרגשתי כי הזהות המינית שלי היא לא עניינו של אף אחד. היה לי ברור שאלך ל'שלדג' או לחובלים ופחדתי שהצהרה תשפיע על השיבוץ שלי", הוא מספר. "בסופו של דבר, כשהגעתי לראיון הרגשתי בנוח לספר שאני הומו, ומיד הגיעו המון שאלות בנושא כמו 'התאהבת במישהו?' הרגשתי שהמאבחנת תופסת אותי בלשוני אז עניתי לה שלא, למרות שבפועל הייתי מאוהב. היא המשיכה, 'איך הכרתם?', 'מאיפה הוא?', 'בן כמה הוא?', 'האם הוא בתוך הארון או מחוץ לו?', 'האם התנשקתם?' ואני שיקרתי את דרכי מחוץ לזה, 'לא, לא התנשקנו, נמשכתי אליו וזה עבר לי...'. היא שאלה אותי האם יצא לי לחלום עליו בלילה והאם הייתה לי זיעה קרה כשהתעוררתי מהחלומות האלו. אני מניח שהיא לא שואלת כל מלש"ב האם הוא הזיע זיעה קרה אתמול בלילה. הרגשתי שבמשך כל הראיון היא התייחסה אליי באופן מאוד סטריאוטיפי".

נדב, שהצליח בדיעבד להגיע לשירות קרבי ללא בעיה, זוכר בעיקר את תחושת חוסר הביטחון. "לפני הראיון הייתי עם חזה נפוח, חשבתי שאני תותח שעומד להיות לוחם, ואחריו הביטחון שלי צנח, פחדתי שאין סיכוי שאגיע לקרבי. אני זוכר את עצמי בוכה שם", הוא משתף. "אני חושב שחוסר הבהירות בנוגע לזה הוא בעייתי. המערכת צריכה להיות יותר שקופה בנושא. אם שואלים נער שאלות כאלו, צריך להבהיר שזה לא יפגע בנתונים שלו. ראיון כמו שאני חוויתי עלול לגרום לאנשים להחליט שלא לצאת מהארון בזמן הצבא".

עם זאת, בצה"ל מאמינים כי ראיון מהסוג שחווה נדב, שייך לנחלת העבר. נדמה שהגישה ההולכת ונעשית ליברלית, מעלה תוצאות גם במבחן המציאות. "את הצו הראשון שלי אני זוכר כחוויה כיפית ונעימה", מספר יאיר, העומד להתגייס בקיץ הקרוב. "ידעתי שאני עומד לספר על הנטייה המינית שלי, וכשעשיתי את זה היחס של המאבחנת היה מבין. לא הרגשתי שהיא עושה מזה סיפור גדול. היא שאלה כמה שאלות כמו 'מתי יצאת מהארון' ו'מי בסביבתך יודע' והמשכנו הלאה". אם בתחילת התהליך הצבא נתפס עבורו כמפחיד ומרתיע, לאחר השלב הראשון הפך למפחיד קצת פחות. מקרים נוספים דוגמת זה של יאיר מצביעים על השינויים שעבר המערך הפסיכוטכני. "היום יש יותר מודעות לנושא ולכן אנחנו מתייחסים לכך יותר בהכשרות", אומרת סא"ל פישר. "גם בראיון בלשכת הגיוס, אנחנו מנחים להתמקד בסוגיות ההסתגלות והמסוגלות לבצע את השירות, ומשתדלים שלא להיכנס לתוך פרטי החיים הבין האישיים שלהם".   

- מתוך "במחנה"

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...