עוד בתרבות ובידור
 >  > 

הוליווד על ספת הפסיכולוג

בספרו החדש, מנסה הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק, להבהיר, באמצעות סרטיהם של צ'פלין והיצ'קוק, מספר עקרונות תיאורטיים במשנתו הסבוכה של ז'אק לאקאן. נשמע מסובך? לאו דווקא

סלבוי ז'יז'ק (Slavoj Žižek), פילוסוף ופסיכואנליטיקאן סלובני הוא אחד מאנשי המחשבה המובילים בימינו. הוא כותב הרבה ומרצה מסביב לעולם. כשביקר בארץ לפני כמה חודשים, כמעט ואי אפשר היה למצוא מקום בהרצאותיו. התופעות שונות המתרחשות בעולם שהוא מנתח כוללות כמעט כל מה שאנושי - אומנות, סטלין, קומוניזם ונצרות, מלחמת העולם השנייה, נפילת מגדלי התאומים, ולפני כשנה פורסם ספרו על ה"מטריקס". ניתוחיו מבוססים על תורתו של לאקאן, אותו פסיכיאטר צרפתי, שהרחיב ושינה את מערכות ההסתכלות וההבנה מתוך נקודת המוצא של הפסיכואנליזה, אל תוך כל מבני החיים התרבותיים. בספר החדש, שתורגם זה עתה לעברית על ידי רוני ידור, בודק ז'יז'ק, בדרכו המיוחדת, את הקולנוע - לא דרך ניתוחים אומנותיים, אלא דרך העברת הקולנוע במסננת תורתו של לאקאן. הרבה שמות "קולנועיים" עוברים בספר, אך הספר איננו על הוליווד וקולנוע, אלא על תיאוריה, המוצאת את ביטוייה בעולם הקולנוע. רק כדי להבין את כותרות ששת פרקי הספר רצוי להכיר ולו מעט ממשנתו של לאקאן, שמאפשרת לרדת למלוא עומקו של כל ניתוח וניתוח בספר. עם זאת ז'יז'ק מסביר את הדברים גם לאלו שאינם מכירים, ואם ישנם פה ושם קטעים שנראים בלתי עבירים, אפשר בהחלט לדלג עליהם ולחפש מאיפה מתחילים להבין שוב ולזרום. ז'יז'ק בוחר בסרט "אורות הכרך" של צ'רלי צ'פלין כדי להסביר ולנתח את המבט והקול - שני מושגי יסוד של לאקאן. צ'פלין, שהיה בין אחרוני המצטרפים לטכניקת הסרט המדבר, המעיט בדיאלוגים גם באלו מסרטיו שכבר הוסיף להם קול. הנווד הקטן שלו היה יכול, עד להולדת המילה, ליצור מהומות נוראיות, ועדיין במבט תמים שהיה הופך את כל ההרס למצחיק וחסר שיפוט (האם יתכן שלא שמנו לב לרשעותו של הנווד הקטן? שלא באמת הייתה שם תמימות אלא יצר הרסני? ד.ל). הנווד מעולם לא היה אשם. הדברים "קרו" - אין כפל משמעות. אין תשוקה מודחקת. ז'יז'ק טוען כי "הקול הפך את הקולנוע מעליז תמים ומלוכלך, לאובססיבי פטישיסטי וקר כקרח". סרטיו האילמים והמבדחים של צ'פלין הפכו, עם הוספת הקול, למלנכוליים בדרכם. לעתים קרובות הנווד בסרטיו של צ'פלין נחשב בטעות למישהו אחר, שבסופו של דבר, כמו ב"אורות הכרך", רוצה להתקבל סוף סוף כ"הוא עצמו" (או, כמו שלאקאן מכנה זאת, המכתב שיגיע לתעודתו). להיות האדם מקבל את עצמו ואת האחר לראות אותו כמו שהוא. סצינת הסיום של הסרט מציגה את הנערה העיוורת שהנווד הצ'פליני סייע לה להשיג את הכסף לניתוח שישיב לה את מאור עיניה. בסצינה זו היא מגלה כי לא צעיר עשיר סייע לה כי אם הנווד, ששואל אותה "את רואה עכשיו? והיא עונה " אני רואה עכשיו". סוף. האם הסרט נגמר בהפי אנד? או שאולי המשפט "אני רואה" אומר "אני רואה ואתה לא מתאים לחלום שהיה לי". ואולי כשהוא שואל "את רואה?" הוא שואל את עצמו אם הוא יכול עדיין להתאים לה? האם תעזוב הכל למענו? האם היא עדיין מתאימה לו בצורתה החדשה? כל אחד ונקודת הראות שלו בשאלת "מי רואה את מי מאיפה". הנווד מסיים את תפקידו הפנטזיוני כשהוא עומד מול הנערה - "הוא עצמו", לא שליח, לא חלום. הוא מקבל את עומק עצמיותו. המכתב הדו קוטבי הגיע ליעדיו. גאוניותו של צ'פלין היא בהשארת השאלה "לאן כל זה יוליך", פתוחה. הרוב ידמיינו הפי אנד, אך האמנם? לאקאן מסתייג מהצו "ואהבת לרעך כמוך", ומתייחס לדילמת מרחק הראיה - האם מקרוב יכול הנווד להיכנס לעולמה המבושם החדש של הנערה העיוורת לשעבר? ולהפך - האם היא תוותר על הכל למענו? בין לבין ז'יז'ק מנתח ומסביר כמה מושגי יסוד של לאקאן, מכניס אותנו לתוך אחד הוויכוחים שהיו בין לאקאן לדרידה, ומגיש חומר רב עוצמה ומעניין. רובנו יכולים לאהוב את דמות האפריקני הרעב כל זמן שהוא שם, כשהמקום הקרוב ביותר שהוא מגיע אלינו הוא מסך הטלוויזיה. לו היה מתקרב אלינו באמת, והיינו מתחילים לחוש את קרבתו המחניקה, או כאשר הזולת חושף את עצמו יתר על המידה, האהבה עשויה להפך לפתע לשנאה.

בפתיחה לפרק השני ז'יז'ק מביא סיפור מדהים ולא מוכר מעולם הקולנוע, על היכרותם של אינגריד ברגמן, הכוכבת הגדולה של ניו יורק של שנת 1947, ורוברטו רוסליני האיטלקי, אבי הקולנוע הניאו ריאלסטי של אחרי המלחמה. לאחר שצפתה בשניים מסרטיו, החליטה ברגמן לכתוב לו מכתב אישי, והציעה לו להשתמש בה בסרטיו הבאים, כדי להפוך אותו למוכר בקולנוע הבין-לאומי. מסיבות שונות המכתב הלך לאיבוד, ורק חודשים אחר כך הגיע ליעדו. רוסליני לא הכיר את ברגמן. באיטליה לא ראו במשך שנות המלחמה קולנוע אמריקאי. כשנאמר לו שזו כוכבת גדולה, הוא כתב לה מכתב מתחנף והצהיר שחלם לעשות איתה סרט, למרות שרגע קודם לא ידע כלל על קיומה. המפגש ביניהם הפך לאחד הרומנים ההיסטוריים האמיתיים בתולדות הקולנוע. ז'יז'ק מביא את הסיפור כפתיחה למאמר על האישה והגבר. אלא שעובדה אחת הופכת את המפגש בין השניים למוזר יותר. למרות שלא שמע את שמה לפני המכתב, כבר ב1945 מופיעות בסרטו של רוסליני, "רומא עיר פרזות", שתי דמויות שליליות, האחת לסבית נאצית והשני קצין בגסטפו. לאחת קראו אינגריד ולשני ברגמן. האם ברגמן בניו יורק שמה לב לשמות הדמויות? האם באופן תת הכרתי ברגמן מציעה את עצמה לאיש שהשתמש בשמה לתיאור דמויות שליליות ומציעה את עצמה לתיקון? מקריות מופלאה שהולידה, בתת מודע נסתר בין שני האנשים הללו, קשר בלתי ייאמן. או כמו שמסביר ז'יז'ק "כניסתה בסערה למקומה הריאלי במרחב הסימבולי של רוסליני נחצב זה מכבר".

בתרגיל מחשבתי יפה סביב אלמנט הקול, מחבר ז'יז'ק גם כמה מדמויותיו של היצ'קוק. בסרט "האיש שידע יותר מדי" שרה דוריס דיי לבנה החטוף את השיר "מה שיהיה יהיה" (che sara sara). כשהמצלמה עוקבת לכאורה אחרי הקול, המטפס בתוך הבניין עד לחדר בו מוסתר הבן החטוף, היא למעשה מעבירה לו מסר על ידי הקול שהוא מכיר. ב"פסיכו" האם המתה שולטת לחלוטין בבנה הרוצח, נורמן בייטס, באמצעות קולה. האם הילד ב"איש שידע יותר מדי" הוא אותו נורמן בייטס בילדותו? צריך לקרוא את כל הקטע, שמתחיל בציור "הזעקה" של מונק ועובר דרך פנטום האופרה, המעוות ומוסתר על ידי מסכה, שרק קולו מתקיים במרחב, כדי להגיע אל ההיגיון המתודי האפשרי של הקישור. כך שהשאלה ששואלת האם בשיר "מה יהיה" ב"איש שידע יותר מדי" מקבלת את התשובה "יהיה נורמן בייטס" בפסיכו.

בשיח על ההבדל בין המודרניות לפוסט מודרניזם מובאת הדוגמא של אדוארד מסרטו של טים ברטון "המספריים של אדוארד". ז'יז'ק כותב "הסובייקט מצטמצם למבט קולט בלבד דווקא משום שהוא מודע לאופן שבו כל פלישה אל העולם, שופעת חסד ככל שתהיה, פוצעת את העולם. הסובייקט הפוסט מודרני, סובייקט מלנכולי שנידון למבט בלבד ביידעו כי כל מגע באהוביו יסב להם כאב בלתי נסבל" - וזו רמת הכתיבה היותר ברורה של הספר. מי שמתקשה לעקוב אחרי משפטים מסוג זה, מוטב שיתרחק.

במאמר האחרון ז'יז'ק חוזר למטריקס, ומחבר אותו עם עוד כמה יצירות בהן המציאות שונתה ועוותה, בין אם ספרי מדע בדיוני, או "המופע של טרומן". באותו הקשר מזכיר ז'יז'ק גם את שנותיו האחרונות של לנין, כשהיה סגור ומסוגר, ותחת פיקוחו של סטאלין זכה לקרוא עותק בודד של "פרבדה" בו צונזרו ידיעות לטובת מה שסטלין רצה שלנין יחשוב שקורה, ולא שום דבר מן המציאות. המטריקס הוא פנטזיה פרנואידית אמריקנית אולטימטיבית, של אדם החי בעיר קטנה ואידיאלית. המציאות הוירטואלית של המטריקס יוצרת צמצום קיצוני של החוויה החושית העשירה שלנו לכדי סדרה מספרית מינימלית של 1 ו-0 - אפילו לא אותיות. המנגנון המספרי מחולל את החוויה המדומה של המציאות, שקשה להבחין בינה לבין המציאות האמיתית, והתוצאה היא ערעור עצם המושג של מציאות אמיתית.
המטריקס הוא אם כן ה"אחר" הגדול הלאקניאני, הסדר הסימבולי הוירטואלי, הרשת המכוננת עבורנו את המציאות. בסרט פני הדברים הם כאלה משום שיש מטריקס המאפיל על המציאות האמיתית שלנו שמאחורי הכל. משום כך, הבעיה עם הסרט היא שאיננו מטורף דיו, שכן הוא מניח שיש מציאות אמיתית נוספת מאחורי המציאות היומיומית שלנו שמתקיימת באמצעות המטריקס.

אי עקביות התוארית הסרט נוגעת למעמדה הדו משמעי של גאולת האנושות עליה מכריז ניאו בסצנת הסיום. בעקבות התערבותו של ניאו, המערכת במטריקס קורסת.ניאו פונה לאנשים שעדיין לכודים במטריקס בתור ה מושיע שילמד אותם כיצד לגאול את עצמם מכבלי המטריקס- יהיה בידם לשבור את חוקי הפיזיקה, לכופף מתכות, לעוף באוויר. עם זאת, הבעיה היא שנסים אלו יתכנו רק אם ניוותר בתוך המציאות הוירטואלית הנתמכת בידי המטריקס ונכופף או נעקם רק את חוקיה שלה. מעמדנו " האמיתי" הוא עדיין עבדי המטריקס, לכאורה איננו אלא צוברים כוח נוסף כדי לשנות את כללי הכלא המנטלי שלנו. אם כן, מדוע שלא נצא כליל מהמטריקס וניכנס אל " המציאות האמיתית" שבה אנו יצורים אומללים החיים על פני הריסותיו של כדור הארץ.

מי שאמון על קריאת טקסטים רב תחומיים ייהנה מהספר. שמות כמו קאנט, היידגר, פוקו וקירקגור הם רק חלק מהאישים איתם מתכתב ז'יז'ק. פילוסופים וחוקרי חברה מוזכרים יותר מאנשי הוליווד בספר, וצריך להכיר את עולם הפילוסופיה כדי לרדת לעומקו של הספר. הוליווד משמשת רק כמתלה עליו תלויה תיאוריה רחבת מבט, המערבת פילוסופיה ופסיכולוגיה. לאקאן הוא רב חשיבות למחשבת ימינו, ומכיוון שמעט מכתביו שלו תורגמו, כל תוספת המאירה את תורתו, ומרחיבה את יכולת ההבנה בין קולנוע, פילוסופיה, דתות, פוליטיקה ועוד - עומקה וחשיבותה מבורכות.


סלבוי ז'יז'ק, תיהנו מהסימפטומים: הוליווד על ספת הפסיכולוג. תרגום: רוני ידור. ספריית מעריב. 250 עמודים בכריכה רכה

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...