מצעד גאווה (ארכיון). צילום: ניב זינגר, flickr.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הביולוגיה שמאחורי הגאווה

כאשר מדברים על סוגיות של הומוסקסואליות בטבע, הדוגמאות המפורסמות ביותר לקוחות ממיני ציפורים כמו אלבטרוסים ופינגווינים, שם שני זכרים או שתי נקבות עשויים ליצור קשר מונוגמי ארוך טווח, שכולל, מלבד הזדווגות, גם קינון משותף, מחוות חיזור ועוד. אך התחום רחב בהרבה, ומקיף מגוון גדול של התנהגויות ומאפיינים. צוות "מדע גדול, בקטנה" מביא סקירה מקיפה על הגאווה בעולם הטבע, על האבולוציה של הנטייה המינית ועוד

לכבוד מצעד הגאווה שמתקיים בשעה זו בתל אביב, דף הפייסבוק מדע גדול, בקטנה​ בשיתוף GoGay גאים להציג את סקירת הביולוגיה הגאה הגדולה-

כותבים: יומירן ניסן, נעם לויתן ויונת אשחר.

*****
אמ;לק

הומוסקסואליות היא תכונה מסקרנת מבחינה אבולוציונית. על פניו, היא היתה צריכה להיעלם מהעולם - הרי יחסי מין הומוסקסואלים לא מובילים להבאת צאצאים ועל פי עקרון הברירה הטבעית צפוי כי תכונה הפוגעת ביכולתו של פרט להתרבות תיעלם מהאוכלוסייה עם הזמן. אך כמו שאתם יודעים, תכונה זו קיימת בבני אדם, וניתן למצוא דוגמאות רבות להומוסקסואליות בקרב בעלי חיים שונים ומגוונים - כגון אלבטרוסים, זבובים או קופי האדם הקרובים אלינו ביותר, השימפנזים והבונובו.
כיצד נטייה כזו התפתחה והשתמרה במהלך האבולוציה? האם יכול להיות יתרון אבולוציוני למשיכה אל בני או בנות אותו מין?
על פי מחקרים שנערכו בשנים האחרונות לגבי הומוסקסואליות של זכרים, לפחות בבני אדם ובזבובים התשובה חיובית. במקרים רבים הומוסקסואליות פוגעת בסיכוי של זכר מסוים להתרבות, אך הגורמים הגנטיים המשפיעים על הומוסקסואליות מקנים יתרון אבולוציוני ללא הומואים שנושאים אותם: נקבות שנושאות גנים להומוסקסואליות זכרית הן פוריות יותר, כלומר מעמידות יותר צאצאים, מאשר נקבות אחרות.

*****

למיטיבי לכת, הסקירה המלאה של הדף "מדע גדול, בקטנה":

לפני שנתחיל, חשוב לציין כי קהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרסג'נדרים וביסקסואלים) הינה נרחבת מאוד וכוללת בתוכה תתי קבוצות רבות. היות ועיקר המחקרים בנושא מתמקדים בהומוסקסואלים גברים, זה יהיה חלק הארי של הפוסט שלנו.

כמעט תמיד כשתמעסקים עם מערכות ביולוגיות, כדאי להסתכל ימינה ושמאלה על העץ האבולוציוני, אל רחוקי המשפחה שלנו. נטייה הומוסקסואלית מכילה בתוכה הרבה יותר מאשר קיום יחסי מין עם בני אותו מגדר. מסיבה זו, דיונים בהומוסקסואליות אצל בעלי חיים נוטים להתמקד במינים בהם היחסים כוללים יותר מאשר הזדווגות גרידא.

הדוגמאות המפורסמות ביותר לקוחות ממיני ציפורים כמו אלבטרוסים ופינגווינים, שם שני זכרים או שתי נקבות עשויים ליצור קשר מונוגמי ארוך טווח, שכולל, מלבד הזדווגות, גם קינון משותף, מחוות חיזור ועוד. לרוע המזל, ההתמקדות במינים מונוגמיים פירושה בדרך כלל התעלמות מהמינים הקרובים אלינו ביותר – השימפנזים והבונובו (כ-98.5% זהות גנטית), החיים בקבוצות מעורבות של זכרים ונקבות ולא יוצרים קשרים זוגיים איתנים.

שימפנזים זכרים יוצרים קשרים קרובים עם זכרים אחרים, שמתבטאים במשחק, גרומינג ("סירוק" וטיפול בשיער) וגם בפעילות משותפת: יציאה לצייד יחדיו, או תקיפה של שימפנזים מקבוצות שכנות. הם עשויים אפילו ליצור קואליציות יציבות, שבהן שניים או שלושה זכרים מתאגדים נגד זכר יחיד במאבק על השליטה בקבוצה. אבל כל אלו הם קשרים שדומים יותר ל"חברויות" אצל בני האדם, ולרוב אין בהם מימד מיני כלל.

עם זאת, זכרים – בעיקר, אבל לא רק, צעירים לפני גיל הבגרות המינית – נוהגים לעיתים לעלות אחד על השני במעין "הזדווגות דמה", שבה כמעט תמיד אין שפיכת זרע. נקבות שימפנזים – צעירות בעיקר - החיות בשבי נראו מקיימות מגע מיני (שפשוף של פות בפות), אך המנהג כנראה נדיר למדי בטבע. הזדווגויות של זכר ונקבה נעשות כמעט תמיד כשהנקבה בייחום, ובדרך כלל הקשר בין השניים מזכיר יותר משהו מזדמן מאשר זוגיות יציבה. כיוון שכך, גם אם ישנם בקרב השימפנזים זכרים שמעדיפים זכרים או נקבות שמעדיפות נקבות, יהיה קשה לזהות זאת – אין שם מנהגים אופייניים לזוג כמו אלו שאנו מוצאים אצל העופות, והאפשרות של זכר להזדווג עם נקבה מושפעת לא רק מ"עד כמה הוא רוצה", אלא גם ממעמדו בקבוצה.

אצל הבונובו, המצב דומה למדי, אבל שונה באספקט אחד – הם עושים הרבה, הרבה (הרבה) יותר סקס. מחקר אחד, שהשווה בין יחסי המין של הבונובו ושל קופי קפוצ'ין (שידועים כ"מתירניים" למדי וכמו הבונובו, מקיימים יחסי מין גם שלא לצורך הפרייה), מצא שאחד ההבדלים הוא שאצל הבונובו, תדירות המגעים המיניים היתה פי 65 מזו שנמצאה אצל הקפוצ'ינים. והבונובו, בניגוד לשימפנזים, לא מגבילים את עצמם כלל.

מחקר הראה כי אצל הבונובו, תדירות המגעים המיניים בין זכרים וזכרים ונקבות ונקבות היתה זהה לזו שבין זכרים לנקבות.
אם כבר יצא לכם להכיר את קוף האדם הנהדר הזה, אתם בוודאי לא מופתעים במיוחד. הם התפרסמו כ"היפים" של עולם הטבע – בעיקר מכיוון שחוקרים שונים טענו שניתן לסכם את התנהגותם במוטו "עשו אהבה, לא מלחמה”. הבונובו אכן תוקפניים הרבה פחות מהשימפנזים, אפילו שאין לטעות ולראות בהם "פציפיסטים": בתנאים מסויימים הם בהחלט עשויים להילחם ואף לפצוע קשות זה את זה. ואם נפרש את עשו אהבה כסקס – הם, כאמור, בהחלט בעד זה, והרבה. הבונובו הם גם בין בעלי החיים היחידים שמקיימים מגע מיני פנים אל פנים, נוסף למאחור, ולעוד שלל צורות ותנוחות: הפרימטולוג פראנס דה-ואל אמר עליהם שהם נראים כאילו הם קראו – ושיננו – את הקאמה סוטרה.

מגעים מיניים בין פרטים מאותו המין אינם משמשים להפרייה, כמובן – אז מה, בעצם, מטרתם?

השערה אחת היא שהם מורידים לחץ ועוזרים לבעלי החיים להתמודד עם מצבים תחרותיים, ומשמשים מעין דרך לפתור סכסוכים ללא אלימות. ישנם מחקרים התומכים בהשערה זו, בעיקר בנוגע לנקבות בונובו. סקס בין שתי נקבות בוצע בתדירות רבה יותר בתנאים שבהם יש תחרות רבה יותר, למשל כאשר המזון מוגבל. בנוסף, כאשר שתי קבוצות של בונובו נפגשות, לעיתים קרובות נקבות משני הצדדים מקיימות מגע מיני זו עם זו. השערה זו מדברת על הצורך שהוביל להתפתחותה של תכונה זו – הנטייה לקיים מגע מיני בן בני אותו מין – במהלך האבולוציה. סביר להניח שהבונובו אינם חושבים על הצורך להפחית לחץ כאשר הם עושים זאת – הסברה המקובלת (שאינה סותרת את ההשערה האבולוציונית, אלא משלימה אותה) היא שהם עושים זאת כי זה כיף.

מה זה אומר לגבי בני אדם? לא לגמרי ברור. כשלוקחים בחשבון את המחקרים הרבים שנעשו בבני אדם, שהראו כי רוב הגברים והנשים אינם סטרייטים לחלוטין או הומוסקסואלים לחלוטין אלא נמצאים בנקודה כלשהי לאורך הספקטרום, המסקנה עשויה להיות שהמיניות שלנו דינמית בצורה דומה לזו של הבונובו. ללא מגבלות של תרבות ומנהגים, ייתכן שגם רבים מבני האדם, כמו קרוביהם, היו מקיימים מגע מיני עם בני שני המינים. ויתכן שלא.

אנשים הם אמנם קופי אדם אך בעלי תרבות מורכבת מאוד, ולא תמיד אפשר להסיק מהאחד לשני. העניין מסתבך עוד יותר בשל העובדה שאצל בני האדם ניתן למצוא גם קשרים רומנטיים, מחוייבות ומערכות יחסים ארוכות טווח, שכאמור אינם נמצאים אצל שימפנזים ובונובו.

עד עכשיו הסברנו על התנהגות הומוסקסואלית, הגיע הזמן לדבר בשפה שהביולוגים היום הכי אוהבים - מולקולרית (אין מה להיבהל)! ביצורים המתרבים בצורה המוכרת של "זכר-נקבה", במרבית המקרים הומוסקסואלים מביאים לעולם פחות צאצאים (אם בכלל) לעומת אלו שאינם הומוסקסואלים. על פי תיאוריית האבולוציה ועקרון הברירה הטבעית צפוי כי תכונה כזו – הפוגעת ביכולת של פרט להתרבות – תיעלם מהאוכלוסייה במהלך הדורות.

במבט ראשון, נראה כי מבחינה אבולוציונית, הומוסקסואליות, גם אם הייתה מתרחשת בפרט בודד, לא הייתה אמורה להתפשט באוכלוסייה. עם זאת, הומוסקסואליות תועדה בקרב כ-1,500 מינים של בעלי חיים כגון תולעים, רכיכות, חרקים ופרוקי רגליים אחרים, יונקים (ובכללם קופי האדם כולל אותנו), עופות, דו-חיים וזוחלים.

אז כיצד יתכן כי היא לא נעלמה עם הזמן?

ככל הנראה התשובה לכך היא כי קיימים גורמים הגנטיים המשפיעים על הומוסקסואליות ומקנים יתרון אבולוציוני כלשהו. למשל, מחקרים בבני אדם הראו כי קרובות משפחה מצד האם של גברים הומוסקסואלים פוריות יותר מנשים אחרות. כלומר, הגן או הגנים הגורמים להומוסקסואליות בגברים, וכך מקטינים את הפוריות שלהם, מגבירים את הפוריות של נשים כאשר הם נמצאים אצלן. מצב זה, בו תכונה שרדה מאחר שהיא מגבירה את ההצלחה הרבייתית של זוויג (מין) אחד על חשבון הזוויג האחר, קרויה sexually antagonistic selection (בעברית - ברירה מינית אנטגוניסטית).

אפשרות נוספת היא שהיתרון האבולוציוני של הומוסקסואליות קשור לדומיננטיות-יתר, מצב שבו לפרט שנושא שתי צורות שונות (אָלֶלים) של גן יש יתרון על פני פרט שקיבל מהוריו אללים זהים של הגן. דוגמה קלאסית לדומיננטיות יתר היא אנמיה חרמשית, שבה מי שנושא רק עותק אחד של האלל למחלה עמיד למלריה ולא לוקה באנמיה. לעומת זאת, מי שבתאי גופו שני עותקים של האלל למחלה יחלה במחלה הקשה ומי שלא נושא אפילו עותק אחד של האלל למחלה לא יזכה לעמידות מפני מלריה. באופן דומה, אם הומוסקסואליות אכן קשורה לדומיננטיות-יתר, מי שיקבל שתי צורות זהות של גן כלשהו יהיה בעל סיכוי גדול להעדיף את בני אותו זוויג, בעוד מי שנושא אללים שונים של הגן יהנה מיתרון אבולוציוני כלשהו, כגון פוריות רבה.

כדי לבחון איזו מבין שתי האפשרויות, או אולי שתיהן, מסבירות את היתרון האבולוציוני של הומוסקסואליות של זכרים, חוקרים עשו שימוש בזבובים מסוג תסיסנית המחקר (Drosophila melanogaster) בעלי רמות שונות של התנהגות הומוסקסואלית. זכרים ההומוסקסואלים זוהו על פי נטייתם לחזר אחר זכרים אחרים – הם משמיעים "שירי" חיזור, מלקקים את הזכרים האחרים ומטים את בטנם לעברם בניסיון לעלות עליהם ולהזדווג עימם.

החוקרים בדקו את שכיחות ההומוסקסואליות בכל קבוצה משפחתית של זבובים, ודרגו את הקבוצות על פי רמת ההומוסקסואליות של הזכרים בכל קבוצה. לאחר מכן הם זיווגו זבובים מקבוצות הומוסקסואליות (קבוצות משפחתיות שבהן הומוסקסואלית נפוצה) עם כאלו מקבוצות שבהן הומוסקסואליות נדירה, או לא קיימת, ובחנו את הצאצאים שהתקבלו. התוצאות הראו כי נקבות מקבוצות הומוסקסואליות היו יותר פוריות, העמידו יותר צאצאים, מאשר נקבות אחרות וכי גם הבנות שלהן היו פוריות יותר. נוסף לכך – וכפי שצפוי במקרה של דומיננטיות-יתר – נקבות שהן צאצאי זיווג בין נקבות וזכרים מקבוצות משפחתיות שונות, כלומר שנשאו אללים שונים הקשורים להומוסקסואליות, היו פוריות יותר מנקבות שהתקבלו מזיווג של זכרים ונקבות מאותה קבוצה משפחתית. פוריות היתר בלטה במיוחד אם לפחות אחד מההורים הגיע מקבוצה הומוסקסואליות.

החוקרים הסיקו כי הגנים להומוסקסואליות שרדו במהלך האבולוציה מאחר שהם מקנים יתרון רבייתי – אבולוציוני – לנקבות הנושאות אותם, אף אם הם פוגעים ביכולת הרבייה של הזכרים.

אך האם מסקנה זו נכונה גם במאות מיני בעלי החיים האחרים שמפגינים התנהגות הומוסקסואלית? והאם היא נכונה גם לגבי הומוסקסואליות נקבית? מה לגבי שאר הספקטרום המיני? קשה לדעת ללא מחקרים גנטיים נוספים במגוון בעלי חיים ובשני הזוויגים.

ומה עם בני האדם?

אז דיברנו קצת על גנטיקה ביצורי מודל ועל התנהגות בבעלי החיים הקרובים ביותר אלינו -

בואו נדבר קצת על נתוני מחקרים שנעשו באדם. אז למרות שעדיין לא זוהו גנים הקשורים ישירות להומוסקסואליות בגברים, ככל הנראה קיימים גורמים גנטיים המשפיעים על תכונה זו. אחת משיטות המחקר אשר מסייעות במענה על שאלות גנטיות נעשית בתאומים. התברר כי לתאומים זהים יש סיכוי גדול יותר להיות בעלי נטייה מינית זהה מאשר לתאומים לא-זהים. ממצא זה מצביע על השפעה גנטית על הנטייה המינית, היות ולתאומים זהים יש DNA זהה כמעט ב 100% ולכן צפוי כי ידמו זה לזה בתכונות שמקורן גנטי.

היות וישנם כאמור עדויות כי הגנטיקה משחקת תפקיד בקביעת הנטייה המינית, חוקרים פיתחו מודלים שנועדו לאפיין את הגורמים הגנטיים – הגן או הגנים – המשפיעים על הומוסקסואליות בגברים, תוך התייחסות לתכונות נוספות של הומוסקסואליות גברית.
החוקרים החלו בפיתוח המודלים תוך התייחסות לכך שגברים הומוסקסואלים אמנם מהווים רק אחוזים בודדים מהאוכלוסייה, אך אפשר למצאם במהלך כל ההיסטוריה האנושית, בכל מקום בעולם ובכל שכבות האוכלוסייה (מחקרים בדרך כלל מעידים על בין 2-10% תפוצה באוכלוסייה). התכונה מעולם לא נעלמה כליל, אך מצד שני, גם לא התפשטה באוכלוסיית האדם. דימיון מסויים שנמצא בין בני-אדם לזבובים, כאשר בחנו אילנות יוחסין של גברים הומוסקסואלים, מוצאים שיש להם יותר קרובי משפחה הומוסקסואלים מצד האם מאשר מצד האב (הנשים בקרבה ראשונה ושנייה מצד האם פוריות יותר).

אך המודלים חסרים, שכן לא כל הדרישות נענו – במודלים רבים הגן או הגנים המשפיעים על הומוסקסואליות התפשטו באוכלוסייה או נעלמו כליל, ובמודלים אחרים ריבוי ההומוסקסואלים בצד האם של המשפחה לא בא לידי ביטוי. אך מודל אחד, הכולל שני גנים, בלט מעל כל השאר. לפחות אחד מהגנים ממוקם על כרומוזום X, כרומוזום שבגבר יש רק עותק אחד ממנו ומקורו באמו בלבד. על פי המודל, גנים אלו, הגבירו את פוריות הנשים, אך הקטינו את פוריות הגברים הנושאים אותם! אותה תופעת sexually antagonistic selection שכבר דנו בה בזבובים.

על פי החוקרים, התוצאות מעידות כי הגנים המשוערים מגבירים את המשיכה לגברים הן של נשים והן של גברים הנושאים אותם. תכונה זו מקטינה את סיכוייהם של הגברים להעמיד צאצאים ולהעביר את הגנים שלהם לדור הבא. לעומת זאת, בנשים הסיכוי לכך גדל, ומאפשר לגנים כאלו לשרוד באוכלוסייה בשיעור נמוך אך יציב. 

המחקר מצביע על גורמים גנטיים המגדילים את הסיכוי של גבר הנושא אותם להיות הומוסקסואל, מבלי להתייחס להשפעה נוספת, הסביבתית, על הנטייה המינית – למשל, לסיכוי המוגבר של גבר להיות הומוסקסואל ככל שיש לו יותר אחים ביולוגיים גדולים, שנולדו לפניו. כלומר, סטטיסטית, ככל שהאח צעיר יותר, במשפחה מרובת בנים, הסיכוי שהוא יהיה בעל נטיות הומוסקסואליות - עולה!
כלומר, יש כאן גם איזושהי השפעה סביבתית, ככל הנראה בזמן ההיריון, על הנטייה המינית שלנו.

יש לזכור כי מחקרים אלו מציגים מודל אפשרי לתופעה קיימת. זו אינה ראייה חד משמעית לכך שהומוסקסואליות בבני אדם הינה תכונה גנטית. המחקרים עצמם לא מבודדים את כל המשתנים (פשוט כי יש המון כאלו - מדע עושים בשלבים). כדי לבחון את המודל יש לבודד ולזהות את הגנים המדוברים ברמת הרצף, זמן ואופן ביטוי לאורך ההתפתחות העוברית וגיל ההתבגרות וכו'.
חשוב לציין, כי גם אם להומוסקסואליות גברית יש בסיס גנטי, כמו שעולה ממחקרי התאומים, מחקרים אחרים (לעיתים אף של אותם החוקרים) מעידים כי קיימים גם גורמים סביבתיים משמעותיים, שאינם גנטיים, ולהם יש השפעה מכרעת על תכונה זו, כמו גם על תכונות רבות אחרות. הגנים המשוערים משפיעים על הסיכוי להיוולד הומוסקסואל, אך אינם קובעים לבדם את הנטייה המינית, וככל הנראה מדובר על מנגנון מרובה גורמים, כזה הכולל רכיבים גנטיים שיבואו לידי ביטוי (או לא יבואו לידי ביטוי) בהתאם לתנאי הסביבה ברחם, בזמן ההיריון.

לסיכום, בפוסט עשינו סקירה קצרה וחלקית ביותר (!) של תופעת ההומוסקסואליות בטבע. התחלנו בצורה שביולוגים אוהבים להתחיל, דימיון לאלו שאנו חולקים עימם את האב הקדמון המשותף האחרון, הבונובו והשימפנזה, וראינו כי מחקרים מצאו כי הם מציגים התנהגויות מיניות די דומות לאלו של בני אדם. כמו כן, נעשה מחקר בסיסי, בו השתמשו בחיות מודל (זבובים) כדי לנסות ולאפיין מנגנון גנטי לתופעה, יחד עם חיפוש אחר הסבר אבולוציוני לתופעה. לבסוף, הגענו לאדם, וראינו כי גם אם קיים מנגנון גנטי, מדובר במנגנון מורכב שככל הנראה מהסוג שדורש טריגרים סביבתיים בזמן ההריון על מנת לפעול.

*****
מקורות:

Dixson, Alan. "Homosexual behaviour in primates." Animal homosexuality: A biosocial perspective (2010): 381-400.

Hohmann, Gottfried, Roger Mundry, and Tobias Deschner. "The relationship between socio‐sexual behavior and salivary cortisol in bonobos: tests of the tension regulation hypothesis." American Journal of Primatology 71.3 (2009): 223-232.

Manson, Joseph H., Susan Perry, and Amy R. Parish. "Nonconceptive sexual behavior in bonobos and capuchins." International Journal of Primatology 18.5 (1997): 767-786.

להרחבה על המחקר בזבובים:
https://goo.gl/E6dngy 
להרחבה על המחקר בבני אדם:
https://goo.gl/LAv7jV 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...