מוני קראוס
מוני קראוס. צילום: צילום אישי.
 >  > 

להיות קצין הומו: הטרדות מיניות, אפליה ושטיפת מוח דתית

במהלך השירות הצבאי שלי חוויתי מקרים רבים של הטרדות מיניות, "בדיחות" על זהותי, רכילויות ולחץ חברתי להיות "כמו כולם" ואפילו קצת יותר, כדי לשמש דוגמה אישית. מוני קראוס, קצין הומו, מגיב למאמרו של עומר שטרנברג "איך זה להיות קצין הומו בקרבי?"

את הטור הנוכחי כתבתי כתגובה לדבריו של עומר על השילוב שבין הגאווה לצבא הישראלי. אני לא נוהג לעשות את זה ומתנגד לכך רבות אבל את טורו של עומר אבקר דווקא מתוך המסגרת שהוא הציב - והיא השירות הצבאי שלי כקצין. אני לא אוהב את זה, כי אני חושב שלכל אחד יש זכות להביע את דעתו ללא תלות בעבר צבאי או כל מיני חובות שהחברה הישראלית דורשת. אבל דווקא בגלל המניפסט של עומר, חשוב לי להביא את דברי, מתוך המסגרת הזו, כקצין.

אתחיל ואומר כי בצבא לא חוויתי אלימות פיזית או התעללות מינית על רקע נטייתי המינית. מה שכן חוויתי היו הטרדות מיניות על רקע נטייתי המינית, רק שאז לא ידעתי לקרוא להן בשמן. במקום בו אני עומד היום, אני יודע שהן היו כאלו. אחת מהפעמים הייתה בישיבה גדודית עם כל מיני קציני ונגדי מטה. בישיבה היה רוב מוחלט לבנות למעט שלושה גברים: אחראי הרכבים, קצין מטה ואני. בסיום הישיבה זרק אחראי הרכבים שכל מי שהיה בישיבה היו בנות חוץ ממנו וקצין המטה ואז הוא הסתכל עלי וחייך. מנקודת מבט של 2015 אני שמח שהוא טען שהייתי בין קבוצת הבנות, לכבוד היה לי להשתייך אליה, ולא אליו. לא בגלל שמדובר בהומופוביה ושנאת נשים ("אתה הומו אז אתה אישה"), אלא ממקום של "אני הומו, אז אני חלש ולכן אני חלק מהנשים".

זה לא היה האירוע היחיד. כמו הפעם שאחד החיילים צעק לחייל אחר "יא קוקסינל מסריח", או כל הפעמים בהן אנשים נורא התעניינו בחיי המין שלי כשהם לא מפסיקים להתפלא איך אני "יכול לאהוב זין ולא ציצי". הייתה גם הפעם שרס"ר המוצב הוריד את דגל הגאווה הקטן שהיה לי במשרד ולקח למשרדו בטענה שבצבא אסור לתלות שום דגל למעט דגל ישראל. לבסוף, אגב, הדגל הוחזר למקומו. ואיך אפשר בלי אירועי המקלחות, כשכל פעם חששו להיכנס איתי למקלחת, כאילו ולא אוכל לעמוד בנוכחות הכובשת של שורת הקצינים והנגדים ששירתה איתי, ופשוט אסתער עליהם בזמן שהם מתכופפים להרים את הסבון. החשש הזה הופג בסדרה של הערות שחזרה על עצמה, הערות שהיו ספק הומוריסטיות ספק הומופוביות, ושאני בטיפשותי שיתפתי איתן פעולה.

עומר מתייחס לכך שהוא רוקד עם החברים הדתיים שלו בצבא, על המורכבות שגלומה בכך ועל השמחה וששון שמובעת שם. יהיה זה מכליל וחוטא לאמת להכליל שחבריו הדתיים הם הומופובים או שהם כולם סטרייטים. לעומת עומר לי הממשק שהיה עם הדת בצבא היה לא שמח בלשון המעטה. שירתי לאורך השנים במקום שהוא לא אדוק דתית, הפעם הראשונה שבאמת נחשפתי בה לחוזקה של הדת בצבא הייתה בבה"ד 1, שם ככל צוער, הייתי נתון לשטיפת המוח של הרב של בית-הספר לקצינים. שטיפת המוח הזו הצליחה, הרגשתי שצריך לכבד את הרצון הדתי על פני שאר הרצונות, צריך להתעמק בצורך הדתי ובמורשת הדתית על פני צרכים אחרים, ביניהם שלי כלהט"בי.

לקראת סוף שירותי הצבאי באותו מוצב החליט מפקד הפלוגה שלנו שכל הפלוגה תבלה את הסוף שבוע במעין מוסד לחיבור למורשת היהודית. במהלך אותו סוף שבוע ניגשו אלי כמה חיילים, באותו שלב הייתי מחוץ לארון, ואמרו לי שהם לא מבינים איך אני מוכן להתרפס ולהיות במקום כזה ששולל את הזהות שלי, כמה הם צדקו. באותו סופשבוע בחרתי להתעמת עם מישהו ממובילי המוסד, כך לפחות חשבתי.

שאלתי אותו לאחר ארוחת הערב של שישי מדוע יש קריאות הומופוביות כה בוטות מהציבור שהוא פועל בשמו. כמובן שאת השאלה ניסחתי כך שאני מסתמך על זה שהזכות הקדושה שלי לשוויון הנובעת מההקרבה הקדושה שאני עושה למען המולדת. הנה אני הקצין בצבא גם הומו ומגיע לי יחס של בן אדם ואפילו יותר כי אני מקריב את חיי למען המדינה. לו רק הייתי מבין אז את מה שאני מבין היום על ההומופוביה שטמונה בהנחה הזו, עד כמה זה טיעון שמבוסס על סדר חברתי הומופובי, גזעני ושל שנאת נשים. אותו איש דת השיב שהוא לא יכול לקבל את הזהות שלי כי הזהות שלי אינה לגיטימית לפי הדת, המסורת והמורשת. מפקד הפלוגה שלי בפרץ של התחשבות וסימפטיה פשוט הצטרף לדבריו ואמר לי לעזוב את הנושא, זה נגד מה שהוא מאמין בו.

זהותי המינית הפכה לשיחת היום

כקצין הומו, הייתי החל משלב מסוים מחוץ לארון בפני החיילים שלי. כמובן שזאת הייתה השיחה של המוצב, וזהותי כהומו הלכה לפני השם שלי. כקצין הומו חונכתי על ברכי הערך של דוגמא אישית וכך כשהיו מגיעות ניידות לתרומת דם במוצב הייתי בין תורמי הדם. האמנתי בערך של דוגמא אישית ובשמו שיקרתי ושיתפתי פעולה עם ההומופוביה בכך שסימנתי שכמובן לא קיימתי יחסי מין עם גברים. השקר הזה, למען איזשהו ערך מדומיין, השקר הזה שרמס את הזהות שלי כהומו, נועד כדי להראות לחיילים שלי שהמפקד שלהם תורם דם ושזו מטרה נעלה וכי גם עליהם לתרום דם.

אבל איזה מסר העברתי לאותם חיילים? שאני מוכן לשקר על הזהות האישית שלי ולשתף פעולה עם דוגמא אחת מיני רבות למערכת שרומסת את הזהות הזו. כשקראתי את הטור של מיכ על כך שהוא סירב לשקר בנוגע לסעיף הזה בעת תרומת דם בטירונות ועל כך שזה יצר סולידריות בינו לבין שאר הטירונים האתיופים שסובלים מגזענותה של מדינת ישראל, הבנתי עד כמה המעשה שאני עשיתי היה עלוב ובזוי לעומת המעשה האמיץ שלו.

ופה אני רוצה לסיים את החוויות שלי כקצין במיל' ולעבור לשלב אחר בביקורת שלי, עניין ה"לא בחרתי להיות כזה" והבחירה בהתאבדות למען אידיאל, חברה ואו מדינה. אני שונא את הטיעון "לא בחרתי להיות הומו", הטיעון הזה כל כך הומופובי שזה מחליא עד כמה הומואים שלא שלמים עם הזהות המינית שלהם וחדורי הומופוביה בוחרים לירות אותו לכל עבר. אני לא אדון בשאלה האם מישהו בחר או לא בחר, זה לא משנה בכלל. זהות להטבא"קית היא זהות לגיטימית כמו זהות שהיא לא כזו בין אם היא מבחירה או לא וגם אם היא מבחירה לאף אחד אין את הזכות להטיף לשינויה. גם אם בחרתי להיות הומו זאת זכותי הלגיטימית להיות הומו וזכותי הלגיטימית להחזיק בכל זהות מינית או מגדרית או להחזיק בהן.

מדוע צריך למות למען הזהות או המדינה?!

הדבר השני, אני לא מבין את האמירה הזאת של למות למען הזהות שלי או למות למען המדינה. למה למות למען הזהות שלי? למה להקריב את חיי למען אידיאל מסוים?! אם אני אלך על הקו הזה אז בוא נתמוך בפעילי חמאס שמעלים אוטובוסים לשמיים, גם הם מוכנים למות למען הזהות שלהם ולמען האידיאל שהם מאמינים בו.

מעבר לכך, למה למות למען מדינת ישראל?! למה מדינת ישראל שווה את המוות הזה?! למה מדינה שמחרבנת על הקהילה הלהטבאקית שלה שווה את ההקרבה הזו?! האגודה פרסמה לפני כמה ימים שאם ישראל תיבחן לפי הפרמטרים של ה-ILGA היא תזכה ל-29% תמיכה בלהט"ב, בעוד שמדינות באירופה זוכות ל-70% ומעלה. באיזה וודג' אני צריך להתאבד למען מדינה שעד כדי כך מחרבנת עלי?!

יותר מזה, אני רוצה להציע פטנט ואולי אני פורץ דרך בנושא אבל בוא נגיד שבמקום רצון עז למות, נחזיק ברצון עז לחיות. לחיות למען חברה שוויונית ומתוקנת, חברה שבה טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות לא מופלות במקומות עבודה או במרחב הציבורי. למה שלא נחיה, למען חברה שבה להט"בים יהיו שווים מבחינה חוקתית ללא-להט"בים? למה שלא נחיה, למען חברה שבה להיות יהודי או ערבי, ישראלי או פלסטיני זה לא פרמטר בכלל?

אם כבר מאבקים וקורבנות, למה שלא פשוט נחיה, וניאבק עבור חברה שוויונית של סורים, לבנונים, ישראלים, פלסטינים, ירדנים ועוד כל לאום או דת או פרמטר אחר?

למה לא לדבוק דווקא בערכים של הגאווה, שרלוונטים בעיקר בתקופה הזו? ערכים של שונות ושוויון, אינדיבידואליזם, חופש וחרות, הכלה, אהבה ושמחה. למה לקרוא למוות, למה לרצות או לפחות לא להתנגד למות, במקום להיאבק ולפעול עבור הערכים האוניברסליים האלו? אם נוציא את העין מכוונת הרובה ונפסיק לחשוב דרך מסננת הנשק והמיליטריזם, אולי נצליח לראות שיש אפשרות אחרת, לחיות למען ארצנו וזהותנו.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...