חני כבדיאל. צילום: צילום אישי.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

כיצד מעצבת התודעה הפוליטית את הגוף שלי

כשהתבגרתי, השומנים שנאספו במשך שנים של דיכאונות ושנאה עצמית וסימלו את כל מה שהיה רע בי בעיני - נשרו, כשבמקביל המחמאות זרמו מכולם/ן כאילו זכיתי בפרס נובל לשלום. כאילו זה הדבר היחידי שחשוב בי. היום אני יותר מודעת למה שאני עושה, לדיכוי החברתי שנשים חוות בנוגע למראה שלהן ואני בוחרת שלא לעשות דיאטה ולא להוריד שיער, בדיוק כמו שאני בוחרת לחיות בזוגיות עם אישה, כמו שבחרתי לחזור בשאלה ולהיות טבעונית. הבחירה שלא להוריד שיער ולא להוריד את הבטן, מערערת בחברה משהו עמוק אף יותר, היא מערערת את הסדר הקיים. בדומה לאופן בו ביסקסואליוּת וטרנסיוּת מערערוֹת אותה, הבחירה הזו מטשטשת את החלוקה המגדרית המוחלטת ואת האופן בו מותר לנשים להיות משוחררות

כשהייתי בת 14 בערך, נסעתי על אופניים ברחובות פתח תקווה. כשמצאתי את עצמי הרחק מרחובות השכונה, ילד שעבר לידי קרא לי: "דינוזאור". אני זוכרת עד היום איפה זה היה בפתח תקווה וזוכרת עד היום כמה זה כאב. בסנדוויצ'ים שלי תמיד הייתה גבינה לבנה רזה או קוטג' 5% וירקות שהונחו על פרוסות לחם קל, בזמן שלחברותיי היו פרוסות לחם אחיד עליהן מרוח שוקולד או לפחות הכילו פרוסת גבינה צהובה. ההורים שלי שלחו אותי לשומרי משקל וצהלו עם כל קילוגרם שהורדתי והתעכבו על כל שבוע של איזון במשקל או עלייה, לא עלינו. הפסקתי לאכול אוכל ובמקום זה אכלתי נקודות של שומרי משקל. רק שתדעו, זה לא טעים ולא משביע.

תמיד שואלים/ות אותי איך אני מסתדרת עם הגובה שלי, כי אני מתמרת לגובה המדהים של מאה ארבעים ותשעה סנטימטרים, והתשובה הקבועה שלי היא שאין לי אישיוז של גובה כי הייתי ילדה שמנה. זה הכל. להט"ב רבים/ות מנסות/ים לשכנע את המתנגדים/ות בטיעון ה"ככה נולדנו", כי אם זו בחירה, הם/ן יכולות/ים לשנות את עצמם/ן ואין סיבה שלא. מאותה הסיבה, ידעתי שאת המשקל שלי אני יכולה ולכן צריכה לשנות, כמו גם את שיעור היתר - בשביל להיות נורמלית. נערה לא צריכה להיות עם שיער פנים ושערות ברגליים, בטח לא כשהיא גם משחקת כדורגל.

הייתה פעם אחת, תוך כדי משחק בליגה לנשים, שקיבלתי בעיטה כל כך חזקה בשוק ושנאתי את עצמי על כך שהתעצלתי להוריד שיער ועכשיו המאמן והפארמאדיקים יורידו לי את המגן והגרב ויראו את השיער השחור והעבה. אז במשכורות הראשונות שלי אחרי הצבא שלחתי את עצמי להורדת שיער בלייזר. אחרי כמה טיפולים הקליניקה פשטה את הרגל ולא המשכתי, אפילו שנשארה עליי כמות נכבדה של שיער, גם על הפנים.

כשירדתי במשקל, הגיבו כאילו זכיתי בפרס נובל

עברו כמה שנים וירדתי די הרבה במשקל בעזרת ספורט, אכילה מבוקרת (אולי מבוקרת מדי) וטיפול פסיכולוגי שעזר להפחית את הבעיה האמיתית שהתמודדתי איתה - דיכאון. השומנים שנאספו במשך שנים של דיכאונות ושנאה עצמית וסימלו את כל מה שהיה רע בי בעיני - נשרו, כשבמקביל המחמאות זרמו מכולם/ן כאילו זכיתי בפרס נובל לשלום. כאילו זה הדבר היחידי שחשוב בי. לא העזתי לספר כמובן שהמשקל ירד כי אני כבר פחות מתעבת את עצמי, אז הפלגתי בשבחי הדיאטה והריצות. עם הזמן, ההקפדה על האוכל פחתה, הכושר נעלם וחוזר לפי המצב רוח, המשקל עולה ויורד קצת בהתאם וכך גם המבטים ששופטים אותי, אפילו שאני עדיין רחוקה מלחזור למשקל הקודם.

כבר שמונה שנים עברו מאז הדיאטה ההיא ועשר שנים מהסרת השיער שלא צלחה והרבה דברים השתנו, אבל בעיקר השתנתה התודעה הפוליטית שלי. היום אני יותר מודעת למה שאני עושה, לדיכוי החברתי שנשים חוות בנוגע למראה שלהן ואני בוחרת שלא לעשות דיאטה ולא להוריד שיער, בדיוק כמו שאני בוחרת לחיות בזוגיות עם אישה, כמו שבחרתי לחזור בשאלה ולהיות טבעונית. לא רק זה, גם קבוצת החברות/ים שאיתם/ן אני מסתובבת די סובלנית לשומן ולשיעור יתר, כולם/ן חולקים איתי את אותה תפיסת עולם פמיניסטית, ובת הזוג שלי אומרת לי בפירוש שהיא אוהבת את הבטן שלי כמו שהיא ושהדבר היחידי שמפריע לה בשיער פנים שלי הוא שלפעמים זה מדגדג.

ובכל זאת, כשאני מסתכלת במראה ורואה את הבטן ואת שיער הגוף והפנים שלי, אני מתחלחלת. אני עדיין כועסת על עצמי כשאני לא מצליחה להפסיק אחרי שתי קוביות שוקולד, או כשאני רעבה אחרי שאכלתי מנה בינונית וכשאני עומדת מול המראה אני עדיין מתלבטת אם אולי בכל זאת להוריד רק את השיערות השחורות שבולטות מהסנטר. זה לא עובר וזה כנראה גם לא יעבור לעולם.

המבטים ברחוב אומרים הכל

אי אפשר להתעלם מכך שמלבד קבוצת החברות/ים המהממים/ות ובת הזוג הנפלאה שלי, אני נפגשת גם עם המשפחה המורחבת וגם יוצאת אל החברה שמסביב. בעוד טבעונות, חזרה בשאלה או בתשובה, לסביות ובאופן כללי חשיבה מעמיקה על הבחירות שלי בחיים, בהחלט מאיימות על החברה הכללית, אני חושבת שהבחירה שלא להוריד שיער ולא להוריד את הבטן, מערערת בחברה משהו עמוק אף יותר, היא מערערת את הסדר הקיים. בדומה לאופן בו ביסקסואליוּת וטרנסיוּת מערערוֹת אותה, הבחירה הזו מטשטשת את החלוקה המגדרית המוחלטת ואת האופן בו מותר לנשים להיות משוחררות.

אני רואה את זה ברחוב, אנשים מסתכלים/ות עליי במבט שואל או מזועזע. מדי פעם פונות/ים אליי בלשון זכר ואז מתנצלים/ות מהר כשאני עונה חזרה בנקבה. אם אני שמנה אפשר לחשוב שאני גבר ושהחזה שלי הוא Man Boobs. נשים אחרות שאני מכירה מרשות לעצמן להיות סקסיות עם השומן שלהן וזה בלתי נתפס בעיני מי שפוגש/ת אותן. אם יש לי שיער קצר ושיער בבית-שחי או ברגליים, כנראה שאני גבר. כשאישה לבושה בשמלה קצרה מסתובבת עם רגליים שעירות או שיער פנים, אנשים מאבדים/ות את הצפון. הקרקע מתחת לכל ההיררכיה והמישטור שפועלים במשך מאות שנים, מתנדנדת לרגע. לפעמים זה מרגיש נעים, כמו הפעם בה גבר חרדי ביקש ממני הכוונה כשאשתו עמדה נבוכה בצד ושניהם החווירו כשעניתי בלשון נקבה. לפעמים זה מרגיש כמו לאכול נקודות של שומרי משקל בשביל שאמא שלי תהיה מרוצה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...