אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה
"הומואים חשים מחויבים להתאמן ולשמור על רזונם כדי להצליח למשוך בני זוג פוטנציאליים", אומר ד"ר מאורר. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: See-ming Lee, flickr.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

"שקלתי 58 ק"ג, ועדיין הרגשתי שמן"

ירון "שוכח" לאכול במשך ימים שלמים. אמיר נתקף בהתקפי אכילה המלווים בהקאות. אורן שוחרר משירות צבאי עקב תת משקל. "הפרעות אכילה נוטות להתפתח בתגובה למצוקה רגשית, והעיסוק באוכל הופך להיות לדרך ההתמודדות של האדם עם קשיים פסיכולוגיים בחייו", מסביר הפסיכולוג ד"ר עופר מאורר. "גברים הומואים רבים חשים מחויבים להתאמן ולשמור על רזונם כדי להצליח למשוך בני זוג פוטנציאליים, וכאשר התחרות היא על תשומת הלב והמשיכה, בהן למראה החיצוני מקום מרכזי ומשמעותי, הסיכוי להופעת הפרעת אכילה והפרעה בדימוי הגוף גבוה ביותר"

"שקלתי כבר 58 ק"ג, על מטר שמונים וארבע. נראיתי נורא. הפנים שלי היו חיוורים, בקושי הצלחתי לעלות ארבע מדרגות בלי להתמוטט. פחדתי לעשות בדיקות דם, שלא יגלו לי משהו. לבשתי מידות של ילדים, וגם אז הבגדים נפלו ממני. ובכל פעם שהייתי מתבונן בעצמי במראה, ראיתי אדם שמן, מכוער. ראיתי את עצמי". 

ירון (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה זו) בן ה-29 "שוכח" לפעמים לאכול במשך כמה ימים. אורן, עוד לא בן 19, שוחרר משירות צבאי עקב משקל נמוך הנובע מהרעבה עצמית, אנורקסיה נרבוזה. אמיר, 28, נתקף בבולמוס אכילה, במהלכו הוא אוכל כמויות עצומות של אוכל, ולאחר מכן מקיא את הכל. שלושתם, יחד עם אלפי ישראלים אחרים, סובלים מהפרעות אכילה וזאת למרות שהם אינם נמצאים ב"קבוצת הסיכון" המיידית, אליה משתייכות בעיקר נשים ונערות צעירות. 

באופן מפתיע, לא היה מורכב מדי למצוא מרואיינים לכתבה. נראה כי לא מעטים מאיתנו מכירים אחד או שניים שסובלים מהפרעות אכילה – אך פשוט לא יודעים זאת. הם מוכנים לשתף פעולה, מוכנים להתראיין ולספר הכל. "דבר אחד אני לא רוצה", אומר אמיר, "וזה להיחשף. הקהילה שלנו קטנה מדי והסטיגמה כאן גדולה מדי". את אותו תנאי, באופן לא מפתיע, הציבו גם המרואיינים האחרים.

24 מיליון סובלים מהפרעות אכילה בארה"ב 

על פי מחקרים רבים שנערכו בארה"ב בשנים האחרונות עולה נתון מדאיג בדבר שכיחותן של הפרעות אכילה בקרב הומוסקסואלים ולסביות. הפרעות אלה נפוצות בשיעורים רחבים במיוחד בעיקר אצל גברים הומואים, וזאת בניגוד לשיעור הנמוך יחסית אצל גברים סטרייטים. בין יתר הפרעות האכילה האופייניות לגברים אלה ניתן למנות את האנורקסיה נרבוזה, פחד וסלידה מהשמנה המוביל להרעבה עצמית עד סכנת חיים, ובולימיה - התקפי אכילה בלתי נשלטים, שלרוב מסתיימים בהקאות. 

גם בישראל, בדומה למגמה זהה במערב, מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטריים מדווחים על עליה תמידית בשיעור הגברים הלוקים בהפרעות אכילה לסוגיהן. חלק ניכר מהגברים הסובלים מהפרעות אלה הם הומוסקסואלים. אך למרות העובדות הברורות, המראות כי הומוסקסואלים סובלים יותר מהפרעות אכילה, ולמרות שמדובר במגמה חד-משמעית, לא פועלת בישראל אף קבוצת תמיכה להומוסקסואלים הלוקים בהן, אין אף גוף המטפל בתופעה, ואפילו הארגונים הקיימים מתקשים להתמודד עמה. 

ד"ר עופר מאורר, פסיכולוג, מטפל במרכז לבריאות הנפש "שלוותה" ובקליניקה פרטית בתל-אביב, מספר שהתופעה נפוצה בקרב הומוסקסואלים. "בעולם, בקרב הומואים נרשם שיעור של כ-14% הסובלים מבולמיה ו-20% מאנורקסיה. במחקרים שונים נמצא כי בין הגברים הסובלים מהפרעות אכילה, בין 10 ל-42 אחוזים הגדירו את עצמם כהומוסקסואלים או ביסקסואלים (היינו, מספרם עולה על חלקם היחסי באוכלוסיה). בקרב לסביות: באופן כללי הנותנים דומים מאוד לנשים הטרוסקסואליות, פרט לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת אכילה בולמוסית". 

- מהן הפרעות האכילה הנפוצות? 

"הפרעות האכילה העיקריות הן אנורקסיה נרבוזה, בולמיה נרבוזה, הפרעת אכילה בולמוסית (Binge). אחת מכל חמש נשים סובלת מהפרעת אכילה ברמת חומרה כזו או אחרת. 

10 עד 15 אחוזים מן הסובלים מאנורקסיה ובולמיה הנם גברים. ככל הידוע, אין הבדלים משמעותיים בשכיחות ההפרעות בין קבוצות אתניות לבין האוכלוסיה הכללית". 

מאורר אומר, כי "בארה"ב 24 מיליון בני-אדם סובלים מהפרעות אכילה. כמעט 50% מהסובלים מהפרעות אכילה סובלים גם מדיכאון קליני. 95% מהסובלים מהפרעות אכילה נמצאים בטווח הגילאים 15-24. שיעור התמותה מהפרעות אכילה הוא הגבוה ביותר בהשוואה לכל הפרעה פסיכיאטרית אחרת (20% מהסובלות מאנורקסיה מתות)". 

"אנורקסיה נרבוזה", מסביר מאורר, "היא הפרעת אכילה קשה המתאפיינת באובדן ניכר ממשקל הגוף אשר מושג על-ידי דיאטה חריפה או על-ידי פעולות 'היטהרות' שונות כגון הקאה, שימוש במשלשלים, התעמלות יתר, צום וכד'. לסובלות (ולסובלים) מאנורקסיה פחד קיצוני מפני השמנה למרות שמבחינה אובייקטיבית הן נראות על-פי רוב רזות וכחושות". 

לעומת האנורקסיה, "הבולמיה היא הפרעת אכילה המתאפיינת באכילת-יתר בולמוסית ('התקף-אכילה') שבעקבותיה מגיעות פעולות 'היטהרות' שמטרתן לסלק מהגוף את האוכל שנתפס כ'מלוכלך' על-ידי הקאה, שימוש במשלשלים, התעמלות יתר או צום. בהתקף אכילה אחד שכזה עשויה הסובל מבולמיה לצרוך בין 1000 ל-30,000 קלוריות. הפרעת אכילה בולמוסית (Binge) מתאפיינת בהתקפים כמו אלה שתוארו בהפרעת הבולמיה, אך הם אינם מלווים בפעולות היטהרות. אחרי התקפי האכילה הללו מופיעות דרך קבע תחושות של בושה, גועל ואשמה".

"אם אתה לא 'מתאמן', אתה לא שווה" 

"כשחבר שלי עזב אותי", מספר אמיר, "חיסלתי חצי בית. אכלתי הכל, אפילו אוכל קפוא בלי לחמם. קופסאות שימורים, לחם, כל מה שעמד בדרכי, או התחבא במגירות. אחר כך הקאתי את הכל, והרגשתי מדהים. זה היה ההתקף הראשון שלי, ומאז היו לי מאות ואולי גם אלפים כאלה". 

קשה למצוא סיבה חד-משמעית לכך שהומוסקסואלים סובלים יותר מהפרעות אכילה. בין יתר הסיבות שעשויות לעלות על הפרק, היא שאלת המראה החיצוני האחיד, והרצון של כולם להיות רזים יותר, חטובים יותר, שריריים יותר. "אתה הולך למסיבה ורואה את כל החתיכים בלי חולצה, וחושב מה הסיכוי שלך איתם, או מולם", אומר אורן. 

"בקרב הומוסקסואלים למראה החיצוני יש מקום מרכזי בכל הקשור לדפוסי החיזור ויצירת קשרים. גברים הומואים רבים חשים מחויבים להתעמל ולשמור על רזונם כדי להצליח למשוך בני זוג פוטנציאליים", מסביר מאורר. "אחת ההשערות שהועלו בהקשר זה בספרות המקצועית מתבססת על הממצא המחקרי כי אצל גברים, בהכללה (הטרוסקסואלים והומואים כאחד), למראה החיצוני יש מקום גבוה ביותר ברשימת הקריטריונים לבחירת בת/בן זוג. זאת, להבדיל מנשים, אשר אצלן, בהכללה, המראה החיצוני ממוקם במקום נמוך יחסית בטבלת הקריטריונים. כך, מאחר ובקהילת ההומואים, התחרות היא על תשומת הלב והמשיכה של גברים (המעריכים יופי), טבעי שלמראה החיצוני יהיה מקום מרכזי. כאשר אלו פני הדברים, אפשר להבין את הנתונים המדאיגים לגבי הפרעות האכילה בקרב הומואים". 

"יש בקהילה ההומואית מעין נורמה. אחרי משפט שני או שלישי בצ'אט שואלים אותך 'מתאמן?', ואם אין לך מנוי באחד המכונים הנחשבים, אתה מייד שווה פחות", אומר אמיר. "גם כל אתרי ההיכרויות משדרים מסר מאוד ברור לגבי הגוף האנושי - 'ככה זה צריך להראות', וצריך לישר קו איתו. ככה שגם אם אתה רזה, אפילו מאוד, זה לא מספיק. אתה מדפדף בעיתונים, רואה את החתיכים שמחייכים אליך מהתמונות, ואומר לעצמך 'ראבק, מה אני צריך לעשות בשביל להיות כזה'. השכל הרי יודע שאם אני אוכל ואחר כך אקיא הכל זה לא יקרב אותי להיות הדוגמן החתיך מהעיתון או בעל הקוביות מהאתר. אבל זה כן יעשה לי באיזשהו אופן טוב, לדעת שאני בסדר, שאני בשליטה על הגוף שלי, שאני יכול לאכול את העוגה - ולהשאיר אותה שלמה". 

מאורר: "חשוב גם לציין בהקשר זה את העלייה העצומה בשכיחות הפרעות האכילה בשלושים השנים האחרונות, עלייה המוערכת במאות אחוזים. עליה זו בשכיחות ההפרעות מיוחסת במידה רבה לאמצעי התקשורת אשר חושפים את הצופים לסטנדרטים כמעט בלתי-אפשריים של רזון ויופי. דוגמא עצובה לכך מגיעה מפיג'י, שם נרשמה עלייה חדה ביותר בשיעור הפרעות האכילה, עם הגעתה של הטלוויזיה המערבית לקהילות המקומיות".

"אנשים לא הכירו אותי ברחוב מרוב שרזיתי" 

"מומחים אשר חקרו את נושא הפרעות האכילה בקרב לסביות ציפו למצוא כי אצל אלה, בתור נשים אשר אינן מקבלות על עצמן - לפחות על-פי הסטריאוטיפ - את נורמות היופי ההטרוסקסיסטיות, תימצא שכיחות פחותה של הפרעות אכילה בהשוואה לזו שתימצא בקרב נשים הטרוסקסואליות. ואולם, לא נמצאו כל הבדלים בין הקבוצות", אומר מאורר. לעומת זאת, מחקר אחר מצא כי לסביות נוטות פחות לעשות דיאטות בהשוואה לנשים הטרוסקסואליות, וכן כי הן נוטות דווקא יותר לסבול מהפרעת אכילה בולמוסית. אחד המחקרים שבדק קשר בין הפרעות האכילה לבין מיניות מצא כי נשים וגברים "נשיים" יותר נוטים יותר לעשות דיאטה", הוסיף. 

"תמיד הייתי ילד שמנמן", מספר אורן, "זה שצובטים לו בלחי. בגיל 17, התחלתי בדיאטה חריפה, וירדתי קרוב ל-20 קילו. כולם פרגנו, נראיתי מדהים, הרגשתי בעננים. כשהגעתי לקו האדום של המשקל, רציתי לעבור אותו, תמיד רציתי להרגיש רזה, רזה מאוד. הייתי מסוחרר מכך שאנשים לא הכירו אותי ברחוב מרוב שרזיתי, והמשכתי לרדת עוד ועוד, ובאיזשהו שלב פשוט לא הייתי צריך כבר לאכול. איבדתי את תחושת הרעב לחלוטין ופיתחתי סוג של תיעוב כלפי אוכל". 

"הפרעות אכילה נוטות להתפתח בתגובה למצוקה רגשית, והעיסוק באוכל הופך להיות לדרך ההתמודדות של האדם עם קשיים פסיכולוגיים בחייו. אכילת יתר או אי-אכילה משמשים לטשטוש רגשות כואבים ולהתנתקות מהם. ה'טריגר' להופעתה של הפרעת אכילה עשוי להיות משבר או שינוי באורח החיים כגון מוות של אדם קרוב, פרידה, לחץ בעבודה או בלימודים או שינוי מקום עבודה. פעמים רבות הפרעת האנורקסיה מתחילה בדיאטה 'תמימה' אשר הופכת בהדרגה לעיסוק מרכזי בחיי האדם ובהמשך להפרעה נפשית לכל דבר". 

"הדבר מתבטא בהרגשה סובייקטיבית של חוסר אונים מול דרישות המציאות. ציפיות הסביבה נחוות על-ידי הסובלות והסובלים מאנורקסיה כבלתי אפשריות, אך מאחר ועל-פי רוב המדובר בגברים, נערות או נשים אינטיליגנטים, פרפקציוניסטים ובעלי סטנדרטים גבוהים ביותר, הדבר יוצר אצלם תסכול וכעס עצומים".

ממשיך להקיא, אבל שולט בעצמי 

שלושת המרואיינים בכתבה פנו לקבלת טיפול רפואי ונפשי בעקבות הפרעות האכילה שלהם, רק לאחר שנים ארוכות של סבל. "התקשיתי להבין שאני חולה. כמו שיש אדם שחולה במחלה גופנית כרונית, כמו אסטמה או בעיות בלב, למשל, ככה אני סבלתי ועדיין סובל מהפרעות האכילה", אומר אמיר. "אבל התגובות להן זכיתי בתחילת הדרך היו מאוד קשות. אפילו הפסיכולוגים אליהם הגעתי הופתעו לראות גבר שחולה במחלה, והרגשתי מטופש לשבת עם 20 בנות במעגל במסגרת קבוצת תמיכה. לא התחברתי לתחושות שלהן, וזה רק החמיר אצלי את המצב", הוא אומר. 

הפסיכולוג עופר מאורר טוען כי הקושי להתמודד עם הפרעות האכילה אצל הגברים נובע, בין היתר, מההבדלים בחשיבה ודפוסי ההתנהגות בין גברים לנשים. "באופן כללי ניתן לומר כי גברים מתקשים יותר בהשוואה לנשים להודות בכך שהם סובלים מבעיה פסיכולוגית. כך למשל, אחת ההשערות שהועלו בקשר לממצא שהרבה יותר נשים סובלות כביכול מדיכאון בהשוואה לגברים, היא שנשים מוכנות יותר להודות בכך שהם סובלות מדיכאון ולדווח על כך. לעומתן, גברים נוטים יותר להכחיש את המצוקה הנפשית ולהתמודד עמה בדרך יותר 'אקטיבית' (שאינה בהכרח יותר חיובית ומסתגלת) כגון על-ידי שתיית אלכוהול או צריכת סמים". 

"כך גם לגבי הפרעות אכילה, וביתר שאת, שכן הפרעות האכילה נתפסות בציבור כהפרעה 'נשית'. ייתכן ש'תווית' חברתית מקשה עבור חלק מהגברים הסובלים מהפרעות אכילה את הפנייה לעזרה נפשית ורפואית". 

בעבור אמיר, הפתרון הגיע לאחר שהוא נפגש במקרה עם ידיד משפחה, שבנו סבל אף הוא מבעיה דומה. "הוא סיפר לי על מטפל נפלא שעשה פלאים עם הבן שלו. הגעתי אליו, והוא הצליח לעזור לי לראות את הדברים בצורה שונה לגמרי. פתאום הבנתי כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם קודם, שלפעמים צריך לצאת מהמסגרת הרגילה של טיפול. היום, אחרי למעלה משנתיים של טיפול, אני מבין שהמערכת אז, ואולי גם היום, פשוט לא יודעת איך להתמודד עם בנים שסובלים מהמחלה. 

"גם היום, בכל פעם שאני אוכל קצת יותר מדי ומרגיש ממש שבע, אני שוב מתחיל לחשוב להקיא. אבל למדתי לשלוט בעצמי. אני כמעט ולא זקוק היום לאיזון תרופתי, אבל מקפיד לאכול בפרקי זמן קבועים, לא להתמלא מדי ולא להיות רעב. אני יודע שהמחלה האיומה הזו מחכה לי מעבר לפינה - על כל הנובע ממנה - ריחוק חברתי, שנאה עצמית. אני אולי לא חולה בה היום, אבל יודע ומרגיש שהיא יכולה לחזור בכל רגע. בולמיה בשבילי היא כמו סרטן - גם אם התגברת עליה, תמיד יש את הסיכוי הנורא והאיום שהיא תחזור אליך, דווקא בזמן שהכי פחות תצפה לה".

מבוסס על כתבה שפורסמה במקור ב-GoGay וב-ynet ב-2004.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...