שירלי קובלסקי
שירלי קובלסקי. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

אין לי בעיה עם הומואים, אבל למה המצעד הזה!

"בשביל מה המצעד הזה? מה אני כסטרייט הולך ברחוב ומחזיק שלט שאני סטרייט?", "מה זה בכלל מעניין מה אתם עושים במיטה, בשביל מה צריך להצהיר את זה?" - שירלי קובלסקי מגיבה לטיעונים הנפוצים נגד המצעד וה"פומביות" של הקהילה, ומספרת מדוע חשוב לה לצעוד. "כל עוד יהיו ילדים שסובלים מהתעללות בביתם או בבית ספרם, כל עוד החקיקה לא תהיה שווה, כל עוד המילה 'הומו' תהווה קללה מביישת – אני אהיה שם עם השלט, ואצעד ולא ארגיש מיותרת ולו לרגע". כתבה חמישית בסדרה

לו קיבלתי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, יכולתי לצבור סכום נאה בבנק. כך בוחרים לא מעט אנשים להציג בפניי את חיבתם לקהילה, ואת נאורותם. וכמה אהדתם לקהילה היתה בכלל מושלמת לו רק לא היו הלהט"בים מקלקלים לעצמםף עם אותו אקט מבחיל, בו צועדים ברחוב בהמוניהם, בבגדים צבעוניים, מנופפים בדגלים וחוגגים את חירותם התלויה בדבר. ועוד ליד הילדים שלי.

"בשביל מה המצעד הזה? מה אני כסטרייט הולך ברחוב ומחזיק שלט שאני סטרייט?", "מה זה בכלל מעניין מה אתם עושים במיטה, בשביל מה צריך להצהיר את זה?". את אקט הגבה המורמת והלסת הנשמטת אני פוגשת המון כשאני, "אשה מן הישוב", "נורמלית", צועדת במצעד התועבה הזה.

אז הנה לכם, ידידיי הסטרייטים, תומכי הקהילה כל עוד היא יושבת בשקט בבית ולא 'משתוללת ברחובות', הנה לכם אחת ולתמיד ההסבר. הנה הזמנה לראות את האירוע הזה בעיניים קצת אחרות, להבין "אבל למה המצעד הזה". למה הוא חשוב ולמר למרות שאתם לא חשים צורך לצעוד עם שלט "אני סטרייט"  הקהילה הגאה זקוקה מאד ליום חג משל עצמה, לנראות ולשלטים.

א. המטרה

המצעד בא לשדר לכלל הציבור מספר מסרים חשובים, העיקרי לדעתי הוא שהשוני בנטייה המינית או בזהות המינית איננו חסרון או בושה.

המצעד נועד לתת כח לצעירים והוא מהווה הצהרה על כך שאלו הבוחרים לחיות מחוץ לארון, על אף הקשיים הכרוכים בכך, ראוי להתגאות בבחירתם.

המצעד גם קורא  להשגת שוויון זכויות מלא לכולם בחוק ובפועל, ללא תלות בנטייה המינית או בזהות המגדרית.

ב. רקע היסטורי

האירוע מצוין בדרך כלל בחודש יוני, כציון למהומות סטונוול. סדרה של עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת העיר ניו יורק, במחאה על הומופוביה ואלימות קבועה ומתמשכת מצידה, כלפי הומואים וטרנסג'נדרים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי. גם במצעדים שנושאים אופי של קרנבל קיים אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי. מהומות סטונוול נחשבות כיום כנקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב והן  מצוינות בכל שנה במצעדי גאווה בערים הראשיות ברחבי העולם.

ב. האמת מאחרי ה'זכויות'

אנחנו חיים במדינה שמקבלת להט"בים לא רע. יש נראות בתקשורת, וגם החקיקה מתקדמת. אז איפה הבעיה? קודם כל בבית פנימה. קיים פער גדול בין ה'כאילו'  קבלה לבין מה שקורה בסופו של יום בבית הפרטי. עדין רוב ההורים מתארים את יציאת ילדים מהארון כמכה קשה, כאירוע מטלטל מלווה בתחושת אשמה, האשמה ובמיוחד בושה גדולה. האנרגיה בבית מתמקדת בהסתרה – רק שבחוץ לא יידעו. 

הווה אומר – בתוך הבית הפרטי, בחיק המשפחה האוהבת, במקום הכי מוגן קיימת פעמים רבות ההומופוביה גדולה. לעיתים הילד חווה תחושת דחייה בבית, אבל לא אחת ולא שתיים – הוא חווה בתוך ביתו השפלה ואלימות בגין הנטייה המינית או הזהות המגדרית. לא בכדי מדובר באוכלוסיה בסיכון גבוה, עם אחוז התאבדויות רב בחברה ועם ריבוי התנהגויות מסוכנות כהענשה עצמית.

ג. "למה אני לא הולך עם שלט שאני סטרייט"

אחיי ואחיותיי הסטרייטים/ות, אני מאמינה שכשבן מתנסה לראשונה עם בת ומגלה שהוא סטרייט (וכמובן גם ההיפך) הוא לא חווה דחייה מההורים והאחים, הוא לא שומע את אמא שלו אומרת שמוטב לה שהיה לה סרטן ודי. אף אחד לא רוצה לשנותו או להסתירו.  לכן ידידיי הסטרייטים איך שהוא לא נולד אצלכם הצורך הזה ללכת עם שלט, הצורך הבסיסי שיכירו באהבתכם, שיקבלו אתכם כבני אדם.

ד. מה את עושה שם?!

נכון, במצעד הגאווה יש משאיות עם רקדנים בתחתונים. נכון, מגיעים גם אנשים בלבוש מינימאלי. אבל אתם יודעים מה? במצעד הזה צועדת כמות אדירה של בני אדם. א ד י ר ה.  צועדים הרבה מאד אנשים דתיים, הרבה מאד מאד מאד אנשים לבושים. אפילו המון אנשים לבושים... צועדים שם שנה אחרי שנה אנשי השגרירות האמריקאית. צועדים שם בני משפחות של להט"בים. הורים וסבים ואחים ואחיות ודודים ודודות. מכל הדעות, בעלי מגוון השקפות, ליברלים ושמרנים, שמאלנים וימניים, ילדים ומבוגרים, חילונים ודתיים.

וזה אולי אחד המופעים הכי הכי מרגשים שיש בחברה הישראלית, המפוצלת כל כך, הסקטוריאלית כל כך. מחזה נדיר לראות את אלו בצד אלו והכל בסדר. אף אחד לא מקלקל אף אחד ואף אחד לא מתקן אף אחד .אף אחד לא צועק על אף אחד ואף אחד לא מערער על אף אחד. בסתר לבי אני תוהה אם לא מדובר באירוע הכי נורמלי כאן...

וחוץ מזה – איך אוותר על הצעדה המרגשת יחד עם הורי תהל"ה, אנשי חינוך, אנשי טיפול, אנשי מדע והייטק... אנשים.  כולנו כבר לא ילדים, לחלקנו כבר נכדים. מחזיקים יחד את השלטים המראים כמה אנחנו גאים בילדינו שלנו, כמה אנחנו שמחים באהבתם ובאושרם.

כל עוד יהיו ילדים שסובלים מהתעללות בביתם או בבית ספרם, כל עוד החקיקה לא תהיה שווה, כל עוד המילה 'הומו' תהווה קללה מביישת – אני אהיה שם עם השלט, ואצעד ולא ארגיש מיותרת ולו לרגע.

--

כפפות אגרוף
צילום: Paris on Ponce, Flickr.

בכתבות הקודמות:

"במה יש לכם להיות גאים?"

למה צריך לדבר "על זה"? ועוד ליד הילדים?

את צועדת עם הקהילה? אז את בעצם לסבית.

"להיות הומו זו בחירה, זה טרנד אופנתי"

--

הצטרפו למאבק שלנו בלהט"בפוביה! שתפו את הכתבה עם חבריכם, השתמשו בתכנים בדיונים בהם נתקלתם בדוברים הומופוביים ועזרו להפיץ את המסר. יש לכם רעיונות נוספים לכתבות בנושא או בנושאים אחרים? צרו איתנו קשר או פנו באופן אנונימי לאימייל הוורוד
אתם מוזמנים גם לעשות לייק לדף של גוגיי בפייסבוק לעדכונים ומדריכים נוספים.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...