גבריאלה רוזנשטיין. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

אז את בעצם לסבית

"המאבק של קהילת הלהט"ב הוא לא שלי, זה נכון. אני לא חלק מהקהילה ולא חיה את הקושי והאפליה, אבל אני רוצה לעזור במה שאני יכולה, ובמה שצריכים אותי". גבריאלה רוזנשטיין עונה לשאלות שתמיד שואלים אותה, מ"למה את הולכת למצעד הגאווה" ועד "תיזהרי שלא יחשבו שאת לסבית". כתבה שלישית בסדרה

אז את בעצם לסבית.

"אמממ... לא."

מה זאת אומרת לא?

"אני סטרייטית."

אפילו לא קצת לסבית?

+++

גם ביקום מקביל בו קרינה רדיואקטיבית תיתן לי מספר כפול ומשולש של אצבעות בידיים וברגליים, לא יהיו לי מספיק אצבעות לספור את כמות הפעמים ששאלו אותי את השאלות האלה, בצורות כאלה או אחרות.

שלום, קוראים לי גבריאלה, אני סטרייטית שצועדת במצעדי גאווה ומקפצת בשמחה על כל מדינה בארה"ב שמכשירה בחוק נישואים גאים. באנגלית קוראים לזה ally, כלומר שותפה; אבל זה יותר מזה. בתרגום המונח מאנגלית לעברית הולכים לאיבוד האחווה, הרצון לעזור, והחלק הכי חשוב – העצמאות של שני הצדדים. אולי נכון יותר לומר 'בעלת ברית'. המאבק לא שלי, זה נכון, ואני לא חלק מהקהילה ולא חיה את הקושי והאפליה, אבל אני רוצה לעזור במה שאני יכולה, ובמה שצריכים אותי.

+++

אבל למה לך מצעד הגאווה?

"אני תומכת."

אבל את גם צועדת.

"כן, זאת הדרך שלי להביע תמיכה."

אבל את לא חלק מהקהילה.

"נכון."

אז למה את צועדת?

+++

משימת הגברת הנראות זה הדבר הכי חשוב שיכולה קהילה לקחת על עצמה. זאת לא משימה קלה, בעיקר כי היא תלויה בהרבה מאוד גורמים חיצוניים, אבל דבר מוביל לדבר – אפקט הפרפר. נראות גם תלויה במסה – כמה לייקים פוסט מקבל, כמה אנשים צועדים במצעד, כמה אנשים מתגודדים סביב הדוכן של התא הגאה באוניברסיטה. מסה יוצרת עניין, שמוביל לנראות.

אבל זה יותר מזה. כתבתי בעבר על הסיבות שאני צועדת; זה לא השתנה. לי זה מרגיש נכון, לי זה מרגיש מתאים, לי זה מרגיש צודק.

+++

אבל זאת פרובוקציה, כשצועדים בירושלים. ובכלל, זה פרובוקציה, המצעדים האלה. למה לכם?

"להם."

את תומכת בהם, לא? אז אתם ביחד בקטע הזה.

+++

בשיר Dear Straight People של המשוררת הקווירית דניס פרוהמן, היא מדברת על ארונות: "סטרייטים יקרים – אתם הסיבה שיש לנו ארון בכלל. אני לא אוהבת ארונות, אבל הפכתם את הסלון למרחב לא משותף ואני מרגישה כמו אורחת בביתי-שלי."

הקהילה הגאה יצרה ויוצרת לעצמה ומסביבה מרחבים משותפים ומשתפים. אני תומכת במרחבים האלה, ומבקרת בהם כשאני מוזמנת – אבל זה הכל. מבקרת. אני יכולה להביא עוגיות, אני יכולה להביא מתנה שמתאימה לעיצוב הפנים של הבית, אבל אני לא אפלוש באמצע הלילה ואצבע מחדש את הקירות ואזרוק את כל הרהיטים. כי זה לא הבית שלי.

המאבק חשוב לי, אבל הוא לא שייך לי, ואני לא חושבת שזה נכון שאקבע את הטון של קהילה שנמאס לה שקובעים עבורה דברים. אז לא, אני לא חלק מהקהילה. לא אפשיט את המונח 'קהילה' ברמה הזאת.

+++

זה צובע אותך במשהו.

"צבעי הקשת?"

לא, נו, זה נותן לך... אפיון מסוים.

"שהוא?"

יחשבו שאת לסבית.

"אז?"

מה אז? את לא, אז למה שתרצי—

"כי אני לא חושבת שזאת בושה, אז לא אכפת לי שיחשבו ככה."

אבל את לא לסבית.

*אנחת ייאוש*

+++

אל תצחקו, אנשים באמת חוזרים על הטיעון הזה שוב ושוב, כמו אנשים שלוחצים על אותו כפתור במעלית עשרות פעמים במחשבה שכל פעם שהם לוחצים יגרום למעלית להגיע מהר יותר. הם חושבים שהם ישאלו את השאלה כ"כ הרבה פעמים שאשבר ואגיד בסוף בעיניים דומעות: "כן, אני לסבית! אם כל חטאת! אתם צודקים ואני טועה, תשלחו אותי לטיפול!"

אז לא. זאת ראיה מאוד, מאוד, מאוד דיכוטומית את הקהילה הגאה, או יותר ספציפית – את המאבק של הקהילה הגאה. אם אני מנופפת דגל פורטוגל, אני לא הופכת לאזרחית פורטוגזית מן השורה; אם אני תולה דגל של ברצלונה על הקיר בחדר, אני לא הופכת למסי; ואם אני מחזיקה דגל של הקהילה הגאה במצעד, זה לא אומר שאני פתאום נמשכת לנשים. לתמוך בקבוצה לא אוטומטית הופך אותי לחלק ממנה, כמו שאם יש לי תקליטור של הביטלס אני לא אפתח שנאה עזה ליוקו אונו. (טוב, הדוגמא הזאת לא הייתה כל כך מוצלחת.)

וכמו שאין לי שום בעיה עם מסי, אין לי שום בעיה עם המשיכה לנשים. אני פשוט לא שם.

+++

ואת עוד דתיה, אז בכלל.

"בכלל מה?"

זה נוגד את האמונה שלך.

+++

והנה, ילדים, אנחנו יכולים לראות מוטציה של התירוץ 'אבל את לא לסבית', רק שבמקום שייכות לקהילה, התירוץ הזה אומר שבגלל שקבוצה אחרת שאני שייכת אליה מנוגדת ביסודה לקהילה הזאת, אסור לי לתמוך בה.

אבל אני פריבילגית, מאוד. יש לי את החירות לנהל את חיי כמו שאני רוצה במדינה שלי, בקהילה שלי, בסביבה שלי, ולי אישית מאוד מאוד קשה לראות שיש אנשים שלא יכולים לחיות את חייהם בשלווה ובחירות כמוני, רק בגלל משהו – זהות מינית – שלא אמור בכלל להיות עניינם של הכלל. אם לי יש חירות לנהל את חיי האישיים כפי שאני רואה לנכון, למה שזה לא יהיה נכון לכולן?

מאבק לא צריך להיות אישי כדי להיות צודק. אני לא צריכה להיות חלק מקהילה כדי להאמין בדרך שבה היא בוחרת ללכת. אולי יידרש ממני יותר מאמץ ויותר זהירות, אבל זה לא ימנע ממני להצטרף למסע. 

 --

לקראת חודש הגאווה, ערכנו, חברי צוות GoGay, סקירה מקיפה של מאות תגובות הומופוביות בכתבות, דיוני פייסבוק עמוסי להט"בפוביה ומגוון רחב של ביטויי שנאה כלפי הקהילה הגאה. ריכזנו את עיקרי "הטיעונים" של הדוברים הלהט"בפוביים, וביקשנו מחברי הצוות לנסח תשובות קצרות וממוקדות ככל האפשר, לכל הארס שמפזרים על הקהילה הגאה ברחבי הרשת. 

המטרה: לנקות את פייסבוק מלהט"בפוביה, ליצור חזית אחידה בתגובות פרו-קהילתיות בטוקבקים, ולייצג אותנו נאמנה באופן כזה שישקף את המהות של חיינו כבני-אדם שווים בכל דבר ועניין. 

ולא פחות חשוב מכך, לחסוך לכם זמן בזמן שאתם מתעמתים עם אנשים הומופובים, לסבופובים, טרנספובים, ביפובים או "סתם" אלימים ותוקפניים כלפי הקהילה על כל גווניה וצבעיה - בכך שנכין עבורכם מקבץ תשובות אותן תוכלו לפרסם ב"העתק" ו"הדבק", או לנסח מחדש במילים שלכם.

בכתבות הקודמות:

"במה יש לכם להיות גאים?"

למה צריך לדבר "על זה"? ועוד ליד הילדים?

--

הצטרפו למאבק שלנו בלהט"בפוביה! שתפו את הכתבה עם חבריכם, השתמשו בתכנים בדיונים בהם נתקלתם בדוברים הומופוביים ועזרו להפיץ את המסר. יש לכם רעיונות נוספים לכתבות בנושא או בנושאים אחרים? צרו איתנו קשר או פנו באופן אנונימי לאימייל הוורוד
אתם מוזמנים גם לעשות לייק לדף של גוגיי בפייסבוק לעדכונים ומדריכים נוספים.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...