אילן חלפון
אילן חלפון. צילום: צילום אישי.
אילן חלפון
אילן חלפון. צילום: צילום אישי.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

הקשר בין זהות מינית להפרעות אכילה ודימוי גוף: הסיפור של אילן חלפון

"הייתי שמן והייתי רזה, ניפחתי שרירים, השתתפתי בתחרויות פיתוח גוף, הורדתי ניפוח ומסת שריר, חיטבתי, עיצבתי ואפילו ביליתי כמה שנים עם בולי (בולימיה), שהפכה לחברה ממש טובה. הדימוי העצמי שלי עבר טלטלות ושינויים, ואני חייב להודות שגם היום, אחרי הכל, עדיין לא השלמתי לגמרי עם הגוף שלי. איך זה קשור לזהות שלי כהומו, ומדוע הקהילה מתמודדת עם קשיים בדימוי העצמי?" / טור אישי

בין קו הבריאות למלחמה על חזות פיזית 'מושכת', שרירית, חטובה, חסונה ומה שביניהם. בין תסכול מחוסר סיפוק מהמראה החיצוני, לבין עמעום הביטחון העצמי. לפעמים אני תוהה, מה באמת השייכות של המאבק לזהות? הרי אני לא היחיד בקהילה הגאה שמתמודד עם זה.

פעם, מזמן, כשהייתי עוד בשלבי הדחקת זהותי המינית, לבשתי גוף שמן ונאבקתי בתוכי בין קבלה והשלמה עם עצמי, (בזמנו לא ממש הפריע לי שהייתי שמן, נשבע) ובין הסביבה שהרגישה לא נוח עם עודפי השומן שנשאתי על גופי.

בין ההערות העוקצניות יותר או פחות, ונוכח משפט מטופש כמו - יש לך תווי פנים יפים, אם תרזה תהיה ממש יפה, ויראו יותר את התווים בפניך - לבין
דרישות בלתי פוסקות שאוריד חולצה בים למרות ביישנותי שגברה עם השנים, בסופו של יום, מה שלא תעשה, בסוף הרעל יחלחל פנימה. בשלבי התפתחות מסוימים הרעל חלחל כל כך חזק עד ששנאתי את החלק השמן שבי, ובגיל מסוים ממש שנאתי אנשים חטובים, שנאתי אנשים רזים, שנאתי אנשים יפים, האמת, שנאתי בעיקר גברים כאלו. עם נשים נאות, רזות, חטובות ויפות היה לי הרבה יותר קל.

השאיפה להיות בעל גוף יפה נראתה לי תמיד כחלום רחוק מהמציאות, במיוחד כשאינך יודע את הסיבה (אם קיימת) לחוסר היכולת לשנות. מה לא ניסיתי? התנסיתי בכל דיאטה אפשרית עד שפגשתי את בולי (בולימיה), אני מניח שרבים בקהילה מכירים אותה. היינו חברים ממש טובים.

פעם, מזמן, שייכתי את הירידה במשקל, לאחר התגברות על הפרעות אכילה קשות, ליציאה מהארון. אבל ירדתי במשקל עוד לפני שיצאתי מהארון, הדבר היחיד שהשתנה תודות ליציאה מהארון הוא שאני ובולי נפרדנו, ככל שתהליך ההגדרה העצמי שלי התעצם, כך גדל המרחק בינינו, ואת בולי החליף חדר הכושר. ולמרות כל זה, אחרי שנים שאני גאה ובחוץ, אני עדיין נאבק בדימויי העצמי. 

פעם הרגשתי מתוסכל בגוף השמן, והיום, אחרי שרזיתי, ניפחתי שרירים, הורדתי ניפוח, חיטבתי, עיצבתי, מה לא עשיתי, אפילו התחריתי בתחרות לפיתוח גוף טבעי (ללא סטרואידים, זכיתי מקום ראשון) עדיין עלי להודות שעוד לא השלמתי לגמרי עם גופי.

יכולתי למחות נגד המדיה שמשווקת סוג של 'גוף חלומי', להאשים את הקהילה ברדידות ושטחיות, להתלונן שהכל מצטמצם למראה החיצוני, ארחיק ואומר, שכשתמונת הפרופיל שלי עם גוף חשוף מתנוססת בפייס, התגובות שאני מקבל מאנשים שלא מכירים אותי כשאני מביע דעות בעניינים חברתיים, או פוליטיים הן פעמים רבות מידי עוקצניות ורדודות בסגנון של 'תישאר יפה ותשתוק'. ואודה שהן מגיעות דווקא מתוך הקהילה.

היום אני אמור לכאורה להרגיש לא בסדר להיות חתיך (לא מאמין שכתבתי את זה, אבל הבנתן למה התכוונתי), למה אני אמור להרגיש לא בסדר אם אני אוהב להתאמן בחדר הכושר, או מקפיד על מה שאני אוכל?

הפעם בחרתי שלא, בחרתי לא להרגיש לא בסדר אלא פשוט לקבל, לקבל את העובדה שבא לי להרגיש שאני נראה טוב, בחרתי לקבל את העובדה שחשוב לי לשמור על גוף בריא, מה שמוביל למראה מושך. בחרתי לקבל את העובדה שהדימוי העצמי אינו מאבק, ושהמאבק שלי הוא לא עם המראה, ההתנהלות ואורח החיים. המאבק שלי הוא בביקורת של זו שחושבת שבגלל שאני בחדר כושר איקס שעות בשבוע צריכות להיות לי שש קוביות, ובגלל שאני אוכל בריא אני אמור להיראות באופן מסוים, בזו שחושבת שאני צריך להסיר שיער מגופי. בזו שחושבת שאם אני עגול או מלא, עלי לכסות את גופי, ושאם יש לי שיערות על הכתפיים או הגב אני חייב להקפיד להסתיר אותן.

אני לא נאבק בדימוי העצמי שלי אלא במבקרים שיפוטיים, ובתגובות קנטרניות כדוגמת אלו שהרחיקו לכת והעירו לי שבעלי השמין (לא מאמי. לא עכשיו. פעם, מזמן, היום אתה נראה הורס, שלמות עליך), והאמת היא, אני אוהב אותו בכל מצב. עם השנים מרחב המשיכה שלי גדל, והדימוי העצמי שלי התעצם, וגם את עצמי אני אוהב בין אם אני שמן, רזה, שרירי, חטוב, שדוף, נמוך, גבוה, שעיר, חלק, שחור, או לבן.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...