> 

עיתונאית בקו המהפיכה הפמיניסטית

נלי בליי הייתה אחת החלוצות בתחום העיתונות ולא חששה להלחם על עקרונותיה בעולם שנוהל על ידי גברים

השם שניתן לה כשהיא נולדה ב4/5/1864 בפנסילבניה, היה אליזבט ג'יין קוצ'רן. מכיוון שהוטבלה בגלימה וורודה מזעזעת כולם קראו לה פינק. היא נולדה כילדה השלוש עשרה מתוך חמש עשרה. עשרה היו אחים ואחיות למחצה מנישואיו הראשונים של אביה השופט מייקל קוצ'רן אדם עמיד ומכובד שנפטר כשהייתה בת שש, ללא צוואה. ב1870, אישה וילדים שנותרו ללא צוואה נותרו גם ללא זכויות או רכוש, וזמן קצר לאחר מות אביה, ומכירה פומבית של האחוזה בה גרו, נישאה אמה בשנית, אך הפעם לבעל מתעלל. כשהייתה בת שמונה עשרה, העיתון המקומי, הפיטצבורג דיספאטץ', פרסם מאמר מערכת סקסיסטי של "הצופה השקט" (אירסמוס ווילסון) על עולמן המצומצם של הנשים. פינק לא עברה על כך בשקט, וכתבה מכתב תגובה למערכת העיתון. היא כתבה שם שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים, וטוב יותר. על המכתב היא חתמה: היתומה הבודדה. (Lonely Orphan Girl). ג'ורג' מאדן, העורך של הפיטצבורג דיספאטץ' כל כך התרשם מהמכתב שבגיליון סופהשבוע הוא פרסם מודעה בה ביקש מהיתומה להציג את עצמה. למחרת פינק התייצבה במשרדי העיתון וקיבלה את עבודתה הראשונה כעיתונאית. בגיל שמונה עשרה. המאמר הראשון שפרסמה היה תגובה לאותו מאמר סקסיסטי. למרות שמאדן לא התרשם מהדקדוק שלה, הוא ביקש ממנה לכתוב מאמר נוסף. כשהתקבלה להיות חלק קבוע מצוות העיתון נחלץ מאדן למשימה של מציאת כינוי עט עבורה. באותה התקופה לא היה נהוג שנשים יכתבו, וודאי לא נשים שמכבדות את עצמן. נשים כותבות שזהותן ידועה? טצ טצ טצ, מי שמע על כזה דבר?! בהתייעצות עם יתר העובדים הוחלט על השם נלי בליי. השם נלקח משיר שנכתב על ידי משורר/פזמונאי פיטצבורגי, וכולם היו מאד גאים בו. אחרי הכל, היתומה הבודדה הייתה בת עירו, פחות או יותר. לגבי השיר עצמו, כל אחת ופרשנויותיה, אני פשוט אביא אותו כמו שהוא..

Nelly Bly (Melody Stephen Foster; Seq. by Werner Tomaschewski We'll sweep the kitchen clean, my dear, And have a little song. Poke the wood, my lady love And make the fire burn, And while I take the banjo down, Just give the mush a turn. Chorus: Hi, Nelly! Ho Nelly ! Listen, love, to me, I'll sing for you and play for you A dulcet melody. Nelly Bly has a voice like a turtle dove, I hear it in the meadow and I hear it in the grove. Nelly Bly has a heart Warm as a cup of tea, And bigger than the sweet potatoes Down in Tennessee. Chorus Nelly Bly shuts her eye when she goes to sleep. When she wakens up again her eyeballs start to peep. The way she walks, she lifts her foot, And then she bumps it down; And when it lights, there's music there In that part of the town. Chorus Nelly Bly! Nelly Bly! Never, never sigh; Never bring the tear drop to the corner of your eye. For the pie is made of pumpkins And the mush is made of corn, And there's corn and pumpkins plenty, love, A-lyin' in the barn. Chorus

נלי שינתה את ה-Y בסוף הנלי ל-IE, ומאז היתומה הבודדה, פינק, אליזבט ג'יין קוצ'רן, נודעה בכינויה נלי בליי. באותה התקופה נשים כתבו על מגוון מצומצם מאוד של דברים: אופנה, עצות לטיפול בבית, רכילות קלה. נשים לא כתבו על נושאים "כבדים" או "רציניים" זה היה התחום הבלעדי של הגברים. נלי בליי התעלמה מהמוסכמה הזו. היא כתבה בעיקר על זכויות נשים ובעיות חברתיות. היא למעשה המציאה את המושג עיתונאות חוקרת, והתמחתה בעבודות שטח סמויות. באחת מהכתבות שלה היא התחזתה לפועלת ענייה באחד ממפעלי הסווטשופ שהיו נפוצים אז. הכתבה שהיא כתבה על התנאים המחפירים בהם העסיקו פועלות במשך כארבע עשרה שעות ביום, בכמעט אין שכר, בהתעללות ואכזריות הכתבה הזו עשתה הרבה גלים. כל כך הרבה, עד שבעלי המפעל איימו על העיתון שבמידה ונלי לא תפסיק לפרסם כתבות מסוג זה הם יפסיקו לפרסם בפיטצבורג דיספאטץ'. נלי הועברה לתפקיד מסקרת אופנה. נראה לכן? לא נלי. נלי בליי לקחה חופשה בתשלום ונסעה למקסיקו, אולה!. היא סיקרה שם את העוני ששרר בארץ, את הבדלי המעמדות, את השחיתויות הפוליטיות. לא מפתיע בכלל שאחרי חצי שנה היא נזרקה ממקסיקו על ידי הממשל.

כשחזרה נלי לארצות הברית היא נחתה בניו יורק. החלום הגדול לעבוד בניו יורק וורלד תחת יוסף פוליצר העיתון הגדול ביותר באותה התקופה. ארבעה חודשים היא ניסתה ללא הצלחה למצוא עבודה. לפיטצבורג היא סירבה לחזור. לבסוף, היא הצליחה לדבר את עצמה דרך השומרים אל בניין העיתון ואל משרדו של ג'ורג' קוקריל העורך בפועל של הניו יורק וורלד. לאחר שיחה איתו בה הציגה את רעיונותיה ג'ורג' רצה לשכור אותה במקום, אבל היה עליו לדסקס את העניין עם פוליצר. הוא הבטיח שתחכה עד לתשובה באמצעות 25$, הון לא קטן באותה התקופה, שניתן לה.

ב1887 היא לקחה על עצמה את המשימה הראשונה כחברת צוות בעיתון הניו יורק וורלד. העניין התחיל כ"נראה אותך" נראה אותך מאשפזת את עצמך בבית משוגעים הידוע ביותר לשמצה בניו יורק זה שבאי בלקוול - ומדווחת על כך.
יש סיבה שקראתי לכך בית משוגעים ולא בית חולים לחולי נפש. ב1887 בתי משוגעים היו בתי משוגעים, לא שום דבר אחר. לא נעשו ניסיונות של ממש לטפל בחולים המטרה הייתה להרחיק אותם מכלל הציבור. ההתייחסות אליהם הייתה רחוקה מלהיות אנושית. זוהמה, צפיפות, מחסור במזון כל אלו היו רק ההתחלה. התעללויות מצד השומרים היו נדבך נוסף. נאמר הייתם ספר באותה התקופה, והיה לכם צורך בשיער אנושי לפיאה למשל. כל מה שהיה עליכם לעשות הוא לסור לבית המשוגעים הקרוב ולבחור את השיער הרצוי לכם. לחולים לא הייתה זכות דיבור בנושא, והתמורה עבור שיערם וודאי לא עברה אליהם.
נלי בליי התחזתה למשוגעת ונשלחה לאי בלקוול. לצאת היא לא ממש הצליחה. לאחר מעשה היא כינתה את המקום מלכודת עכברים זו מהסוג שקל להיכנס אליה אך לא ניתן לצאת ממנה, אלא אם כן העכבר משוחרר על ידי התערבות חיצונית. ואכן, רק לאחר התערבות מאסיבית של עורכי העיתון הם הצליחו לשחרר אותה משם, אחרי עשרה ימים. נלי כתבה על החוויות שעברה. בזכות משימה זו היא הביאה למודעות ציבורית כה גדולה לנושא, שלבסוף בית המשוגעים הזה נסגר. בנוסף היא זכתה בתהילה, וכתבה על כך ספר: עשרה ימים בבית המשוגעים.

מושג חדש נולד בעקבות הכתבה הזו עיתונאות פעלולים (Stunt Journalism). נשים רבות הלכו בעקבותיה, וגם היא עצמה המשיכה באותה הדרך היא סיקרה את מצב הכלא לנשים, תוך התחזות לגנבת ועוד דברים רבים.

לאחר פרסום הספר מסביב לעולם בשמונים יום של ז'ול וורן הוחלט בניו יורק וורלד לשלוח כתב שיתחרה בפיליאס פוג הפיקטיבי במסע מסביב לעולם. המטרה עריכת מסע כזה בפחות משמונים יום. נלי בליי זעמה. בשלב הזה היא נודעה ככתבת הטובה ביותר, ללא הבדל מין, בניו יורק. היא רצתה להיות אותו הכתב. היא איימה על עורכי העיתון שבמידה וישלחו כתב אחר היא תיסע מטעם עיתון אחר, תתחרה בכתב שלהם ואף תשיג אותו ואת כתבותיה תפרסם בעיתון ששלח אותה.
בניו יורק וורלד נכנעו, ונלי בליי נשלחה למסע. היא מסיימת את מסעה סביב לעולם בשבעים ושניים ימים, חמש שעות ואחת עשרה דקות, וזוכה בתהילת עולם. בשובה מחכים לה זיקוקי דינור, מצעדים ותהלוכות. סדרת קלפים מאוירים יצאה על מסעה. במהלך המסע היא זכתה לפגוש אף בז'ול וורן עצמו שהתעניין מי היא אותה כתבת נועזת המשחזרת את מסעו של פיליאס פוג.
תהילה תהילה, אבל בונוס מהניו יורק וורלד היא לא קיבלה, למרות שתפוצת העיתון גדלה מאד והרבה מכך בזכותה.
נלי בליי מתפטרת.



לניו יורק וורלד היא חזרה ב1893 והפכה למעשה לדוברת למען זכויות הנשים. בין היתר היא אף כתבה על אמהות לא נשואות ומצבן האומלל.

וככה, באמצע החיים, בגיל 36, נלי בליי מתחתנת. בעלה, מיליונר ניו יורקי בשם רוברט ליווינגסטון סימאן, מבוגר ממנה בארבעים שנה. ילדיו מתנגדים לנישואיהם. נלי בליי פורשת מעסקי העיתונאות. עשר שנים הם היו נשואים, כנראה לא באושר, עד שסימאן נפטר והוריש לנלי בליי את מפעל המתכת שלו. נלי, מעשיה כדיבוריה, הפכה את המפעל למפעל הראשון בו הפועלים היו שותפים בניהול. נלי הקימה עבור העובדים מרכז פעילויות, מועדון דייג וצייד, ספריה ועוד דברים רבים. רק מה, בכספים היא לא הייתה ממש מוצלחת. ב-1914 המפעל פשט את הרגל, ונלי נוסעת לאנגליה.

ב1914 גם פורצת מלחמת העולם הראשונה. נלי מוצאת את עצמה בקו החזית ושוב הופכת לפורצת דרך העיתונאית הראשונה המדווחת על המלחמה מקו החזית. הפעם הדיווחים פורסמו בניו יורק איוונינג ג'ורנל.
ב1919 בסיום המלחמה, נלי חוזרת לניו יורק לדירתה בברוקלין.

שלוש שנים אחרי חזרתה, בעשרים ושביעי לינואר 1922, נלי נפטרה.

עד היום יש פארק גדול בברוקלין שקרוי על שמה, אבל הזכרון האמיתי של נלי הוא המורשת שהיא הותירה אחריה, מורשת פמינסטית, גאה ובלתי מתפשרת.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...