אילוסטרציה. צילום: bradbrundage, flickr.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

קוראים לי ירדן והייתי פונדקאית

"להכתים את האושר של ההורות בתוויות של סבל שברוב המוחלט של תהליכי הפונדקאות לא קיים, יהיה עוול כלפי ההורים. אף הורה לא בוחר לא להצליח להביא ילדים לעולם – בין אם עקב מחלה, בין אם מדובר בזוג חד מיני, בין אם מדובר בהורה יחידני. כפונדקאית, ידעתי את האתגרים והקשיים, ושמחתי לקבל אותם על עצמי ביודעין ובדעה צלולה" / טור אישי

"קוראים לי ירדן והייתי פונדקאית."
ככה הייתי צריכה כנראה להתחיל את הנאום שלי בקבוצת תמיכה לפונדקאיות מוכות גורל שהחיים התאכזרו אליהן וחוויית הפונדקאות עוד יותר. או לפחות ככה אני מרגישה בימים האחרונים מקריאה (כפייתית יש שיגידו) של טורים שונים ומגוונים על פונדקאות ופונדקאיות.

תמר כץ-פלד הפליאה וכתבה היום (YNET), אחרי שמנתה את הקשיים הפיזיים והרגשיים הרבים שעוברות פונדקאיות, ש"מנת הסבל של ילדי הפונדקאיות גדושה אף היא."

"עד כאן" זעקתי. מילא שאני סבלתי כל כך אבל גם ילדותיי התמימות והנפלאות סבלו מהמעשה הקשה כל כך?

אז שתואיל גברת כץ-פלד ש"מתמחה בהיבטים המשפטיים, החברתיים והתרבותיים של הפונדקאות בארץ ובעולם" לנסות ולהיות פונדקאית, ואז נדבר.

אני לא מכחישה או מתכחשת לקשיים שנשים חוות בתהליך, ואני מניחה שהם רבים כמספר תהליכי הפונדקאות השונים שמתרחשים – כל אישה ונפשה, כל אישה ורחמה, כל אישה ומכאוביה. גם אני חוויתי קושי או שניים – להיות בחודש שמיני (ותשיעי, ועשירי!) אם לשתי בנות קטנות ומלאות אנרגיה זה לא piece of cake, אבל זה קושי ששמחתי לקבל על עצמי, ביודעין ובדעה צלולה, כשנכנסתי להרפתקה הזו.

וכן, גם לקחתי בחשבון שלא בטוח שבפעם הראשונה ההריון ייקלט ושייתכנו תהליכים נשנים וחוזרים עד שנצא לדרך, גם לקחתי בחשבון שהדרך לא תהיה חלקה שיהיו בה מהמורות – קטנות או גדלות, פשוטות או סבוכות. גם לקחתי בחשבון שהרע מכל יקרה, התפללתי שלא יקרה, ומזל שלא קרה!

מדינת ישראל (ואני לא נוהגת לחלק שבחים בחינם, יעידו מכריי) השכילה לבנות את תהליך הפונדקאות תוך התחשבות מקסימלית בפונדקאית (למורת רוחם, לעיתים, של ההורים המיועדים, שלפעמים זה בא על חשבונם). מיונים, וביטוחים, וייעוצים, וטפסים שקצרה יריעת הפייסבוק מלהכיל – הכל כדי לוודא שההחלטה היא של הפונדקאית, שלא לחצו עליה, שהכל ברור לה, שהסכנה מינימלית ככל האפשר, שיש מערכת תמיכה, שיש נקודות יציאה, ואפילו שחייה קודמים לחיי העובר שהיא נושאת.

ההריון בו נשאתי את בנם של חבריי החדשים, זוג שלא פגשתי מעולם לפני כן, היה הריון ככל ההריונות – לעיתים קל, לעיתים קשה, בעל תופעות לוואי שונות ומשונות, וארוך מנשוא. אך בסופו נולד ילד, בריא, שמנמן, והיום גם מצחקק, לזוג שכמה לאחוז אותו בזרועותיו! להכתים את האושר הזה בתוויות של סבל שברוב המוחלט של תהליכי הפונדקאות לא קיים יהיה עוול כלפי ההורים שחווים את הקשיים הללו על לא עוול בכפם – אף הורה לא בוחר לא להצליח להביא ילדים לעולם – בין אם עקב מחלה, בין אם מדובר בזוג חד מיני, בין אם מדובר בהורה יחידני. ואל לנו להוסיף לסל הקשיים הזה גם נקיפות מצפון על סבלה של הפונדקאית.

אמרה לי פעם פונדקאית, שעשתה את זה "נטו בשביל הכסף!": "גם האישה הענייה ביותר לא תלך להיות פונדקאית אם לא תרצה להיות. יש עוד דרכים להשיג כסף." אני בוחרת להאמין לה.

ובאשר לבנותיי, שהאינסטינקטים האימהיים שלי שרצו להגן עליהן גרמו לי לכתוב מגילה כזו ארוכה? הן היו חלק בלתי נפרד מההריון המיוחד הזה. הן היו חלק בלתי נפרד מהנתינה המיוחדת הזאת. ועד היום בתי יכולה להסביר לכל בר דעת שרק רוצה להקשיב לה איך אפשר להביא תינוק לאמא שהבטן שלה מקולקלת. ואיך זה שלאמא היתה בטן גדולה ולא יצא ממנה אח קטן. כי אנחנו רק שמרנו וטיפחנו וגידלנו את תינוקי, עד שהוא יחזור לידיה של אימו, ועכשיו אפשר לבקר אותו, ולשחק איתו, ולזכור שפעם הוא היה מספיק קטן להיכנס לבטן השמנה של אמא!

איזה שיעור לחיים ואיזו נתינה וכמה זכינו, כולנו, להיות חלק מזה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...