עוד בתרבות ובידור
 >  > 

אדם אמיתי, הזייה מומצאת

אוסף הסיפורים החדש של דן צלקה לוקח אותנו למחוזות רחוקים וזמנים שונים. דן לחמן לוקח אותנו למסע בין פושקין, טשרניחובסקי, והתרגום האידי של התנ"ך

דן צלקה הוא אחד הסופרים היותר מעניינים שקמו לנו כאן. אינטלקטואל שאיננו משמיע את קולו ברבים, נחשב על ידי רבים למתנשא רק מכיוון שהוא שומר על פרטיות ותרבותיות, הכמעט אסורה במקומותינו. לעתים מתעוררת תחושה שיש בו סוג של חוסר קשר למקום אותו הובילו אותו החיים.הוא איננו כותב על הכאן והעכשיו. העכשיו שלו הם שנות השלושים, ימי טשרניחובסקי, הכאן שלו הוא המקובל יוסף דה לה ריינה הנלחם במלאכי הרשע, וגיבוריו יכולים להיות ילדים שניצלו בשואה על ידי נוצרים ולא מוצאים חזרה את הדרך ליהדות. צלקה התקבל מיד כאחת ההבטחות הגדולות של הספרות הישראלית. הוא הכותב הכי אירופאי שלנו.

סיפוריו הקצרים הם מעשה מחשבת מרתקת. הוא מעודן כמו שאף ישראלי אחר איננו. כתיבתו לא רק שהיא מעודנת היא מעידה על רגישות רוחנית ועושר נפשי גדול ומקיף. הוא נולד בפולין, שם רכש את תחילת השכלתו, עלה לארץ ונכנס מיד לכור ההיתוך של הישראליות - דרך הצבא. נסע ללמוד בצרפת, שם רכש לו את הגלזורה האירופית במיטבה. ואכן, שלוש התרבויות האלה הפולנית, הישראלית והצרפתית, ניכרות היטב בכתיבתו - ספרו הראשון, ד"ר ברקל ובנו, מתרחש בפולין, אך הרומן השלישי שלו כבר מתרחש בארץ ישראל של שנות השלושים. בסוף 11 סיפורים, קובץ הסיפורים החדש שאיגד וערך אלי הירש, נוסף גם מאמר מקיף ומעניין ביותר על צלקה, כמעין אמירה שתאפשר להכיר את הסופר הזה, שחי כאן בצנעה.

הספר שלפנינו מאגד כמה מסיפוריו של צלקה שפורסמו בעבר בקבצי סיפורים שלו. בסיפור הראשון, המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ', אנחנו נכנסים לעולמו המיוחד של צלקה, שמביא בפנינו את המשורר שאול טשרניחובסקי, המביע את כעסו על ביקורת שנכתבה, כנגד שורה אחת, בתרגומו של המשורר לאודיסאה של הומרוס. כבר אנחנו עומדים מול כתב חידה - מאיפה לו לצלקה? האם באמת נכתב מאמר כזה נגד טשרניחובסקי? מי ידע מספיק יוונית עתיקה כדי לחלוק? ושמא זה צלקה רב האשכולות שעשה השוואת תרגום קטנה משל עצמו? לא - הכל הוא המצאה של צלקה. כך הוא מכניס אותנו לתוך האגדה שהוא כותב. בתוך כמה שורות גם מצליח צלקה להכניס אותנו לעולם שהיה - קצת רכילות לכאורה, קצת אזכור חפץ עתיק בדמות שולחן כתיבה שידידו של טשרניחובסקי מתלבט אם לקנות, וכבר אנחנו בתוך האווירה של ימים רחוקים.

בויכוח הניטש בין טשרניחובסקי לידידו סביב פושקין, ממציא טשרניחובסקי סיפור על פושקין, כדי להצדיק את חשיבותו, בדבר מפגש בין המשורר ובין קדוש רוסי. הקדוש, שעיניו עיני רוח, אינו רואה את פושקין המשורר, ואילו פושקין רואה ומכיר בקדושתו של הנזיר. אי לכך, קובע צלקה מפי טשרניחובסקי, מבטו של פושקין, הרואה הכל, חשוב יותר ממבטו של הנזיר הקדוש, המגלגל עיניו לשמיים. ולמעשה, מעל כולם מצאות בעצם עיני הקורא - הרואה את עיני קולו של צלקה, הממציא סיפור על טשרניחובסקי, הממציא סיפור על פושקין. נקודת המוצא היא שאלת המבט - מי רואה את מי, ובצורת הכתיבה אפשר למצוא רמז לתיאוריית המבט של לאקאן, הפסיכואנליטיקן הצרפתי, שעסק הרבה בנקודות מבט וב"מי רואה את מי מאיפה".

בסיפוריו של צלקה ה"איך" חשוב לאין שיעור מה"מה"- ההקשרים הפנימיים הפסיכו-מיסטיים, הקושרים בין הדמויות להתרחשות, שהיא עצמה כמעט תמיד קטנה. אין סיפור מרתק או ענק, ישנם זעזועי נפש פנימיים. גלגולו של הסיפור הוא רק חלק ממעשה הספרות. הדרך בה הוא מסופר היא היוצרת את העומק וההנאה הגדולה מכל מעשה המארג המשולש הזה. צלקה איננו מסוג המספרים נוסח מופסאן, שיש להם פיסקה אחרונה, המשנה את כל החשיבות והמהות של הסיפור. צלקה כותב בנימוס, ואם לא היה בזה רמז לגנאי הייתי אומר נימוס פולני. ליתר ביטחון, נכנה זאת נימוס אירופאי. כתיבתו מעלה על הדעת בלרינה הטופפת על קצות אצבעותיה, ומנפנפת ברוב עדינות וחן בזרועותיה. דמותו של צלקה צצה במסתור מאחורי כמעט כל אחד מהסיפורים, למרות שבאופן מוצהר מציב עצמו צלקה כגיבור רק בסיפור אחד - דיוקן עצמי בגיל 27.

הכתיבה חכמה ומקיפה רבדים עמוקים של ידע. צלקה הוא בעל ידע אנציקלופדי, הבא לידי ביטוי בכל עמוד בסיפוריו - בבחירת האנשים עליהם הוא כותב, בין שהם אמיתיים או מומצאים, הדפים מדיפים חכמה וידע, והסיפורים חדורים רוחניות מטפיזית. כך למשל, בסיפור יהואש ורוכבי המרכבה השמימית, אנו פוגשים ביהואש שם העט של יהושע-שלמה בלומגארטן, שתרגם בשנת 1911 את התנ"ך לאידיש - דמות אמיתית ומעשה אמיתי ברגע מומצא. אנו עדים להתחבטותו של המתרגם לגבי הפסוק החותם את דברי הימים"מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל". "ויעל", מילה אחת חותכת, שמצריכה ארבע מילים באידיש. ואולי יש מלה יותר טובה לגמור אתה את התנך? המתרגם מתלבט קשות ומחפש מילה. יהואש, שסיים לפני ארבעים דקות לתרגם את התנ"ך, פוגש בזונה והולך איתה לחדר במלון. שם, על סף מה שנראה כמו התקף לב, הוא מבין כי בא סופו. אלא שבמציאות יהואש נפטר כמעט 15 שנים לאחר שהשלים את פרוייקט התרגום שלו - עוד הזייה מומצאת של צלקה, על אדם אמיתי, ההוזה הזייה מומצאת.

אני חייב להודות - כל סיפור מעניין תוך כדי קריאה. התוכן המיסטי לכאורה, המחבר בין ההתרחשויות, אוסף הידע העצום ועדינות הקריאה מעוררת התפעלות. אלא שלאט לאט, ככל שהתקדמתי יותר לתוך, הספר התעייפתי ממנו מעט. ייתכן שזה איננו ספר לקריאה שוטפת אלא לקריאה איטית, סיפור, הטמעה של הסיפור, ואחרי זמן עוד סיפור.

דן צלקה, 11 סיפורים. הוצאת חרגול, 280 עמודים.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...