אין סודות בחברה
אין סודות בחברה. צילום: עטיפת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

אין סודות בחברה: הכל כדי להשאר בתל אביב

דמותו של עודד חפר, אוחץ' ובלש פרטי, מככבת במרכז ספרו הראשון של יונתן שגיב. השילוב של הומור פרוע אך מטריד, סצנות הומופוביות נוטפות מתח מיני ורצח שיש לפענח, מעולם לא עבד טוב כל כך. גם, ובמיוחד, בגלל שהבלש איננו בלש

לפני מספר חודשים יצא לאור "אין סודות בחברה", ספרו הראשון של יונתן שגיב. הביקורות קיבלו באהבה, קהילת הקוראים מיהרה לשבח, אבל נדמה שדווקא הקהילה הגאה פספסה את אחד הספרים הקווירים המיוחדים והטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות.

שגיב, דוקטור לספרות עברית המתגורר ופועל בלונדון, כתב ספר ייחודי לא רק בסגנונו ובשפתו. בכל זאת, לא בכל יום נתקלים בספר, בטח לא ישראלי, שגיבורו הוא בלש פרטי, אוחץ' במלא מובן המילה; שכישורי הרכילות שלו, לשונו הצולפת ומחשבתו ספוגת הדרמה הם מוקד העלילה. למעשה, המהלכים הרגשיים והמחשבתיים של הגיבור, עודד חפר - "החופרת", בשבילכם - עולים לא פעם על עלילת המתח עצמה בעוצמתם. הדילוגים בין הומור פרוע ולפרקים גם קצת מטריד, לבין סצינות הומופוביות, נוטפות מתח מיני וחרדה, יוצרים תמהיל מוזר ומסקרן של רגשות ומחשבות שצפים תוך כדי הקריאה. כמיטב הקלישאות שאי אפשר לחמוק מהן בביקורות ספרים בינוניות וסבירות, הם "סוחפים את הקורא אל תוך עולמו המופלא של הגיבור והעלילה".  

המהלך הספרותי עתיר ביקורת של הגיבור על עצמו, על האנשים שהוא פוגש בעבודתו ועל הדמויות הפלקטיות שמדי פעם חושפות עומק לא מוכר או רכות מפתיעה. הציניות והרוע מתבקשים, על דרך הסטריאוטיפ: בכל זאת, הומו, רווק, די מוזנח, נמוך, מעט שמנמן, שאין לו עבודה אמיתית ואם לא ימצא דרך להכניס – ומהר – מספיק כסף, יאלץ לעזוב את תל אביב ולעבור לגור בדירת הוריו. בפתח תקווה.

אבל יש בו משהו, בחופרת, שמדברת אל עצמה בלשון נקבה (וגם אל הגברים שהיא פוגשת בדרכה), שחודר ללב. לא פשוט להזדהות איתו, אבל גם לא מאוד קשה, שהרי בנקודה כזו או אחרת של חיינו היינו גם אנחנו סוג של עודד חפר, גרסה מעודנת של מאגד הסטריאוטיפים הזה. ובכלל, החיפוש שלו אחר הרוצח הוא, כמה בנאלי, גם חיפוש עצמי; דרך החקירה הוא בוחן את עצמו, את מקומו בעולם, בחברה, בחיים. ייחודי ומקורי, ממש כמו כל אחד אחר. 

בדרכו פוגש חפר דמויות קלישאתיות, אחת אחרי השניה. מהשוטר הגברי המבוהל מפני המיניות המתפרצת של חפר אבל בו בזמן דלוק לו על התחת, ועד אשת החברה מתוחת-הפנים ומוזרקת הבוטוקס. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, וכך גם הטקסט. הספר מכיל רפרטואר שלם של דמויות שכבר פגשנו וראינו וקראנו באינספור תוצרי תרבות פופולריים: קולנוע, ספרות, תיאטרון ואפילו מוזיקה.

הקלישאות שם, ובשפע, אבל החיבור ביניהן הוא מקורי ביותר, אולי הכי מקורי שקראתי עד היום. המפגשים בין הדמויות הפלקטיות והסטריאוטיפים העלילתיים הופכים את הטקסט לכל כך אוונגרדי. שגיב מפגיש בין סגנונות בנשימה אחת, מחבר ז'אנרים, מפרק זהויות ומרכיב אותן מחדש בדרך אחרת, יוצר נקודות השקה ודמיון שמאפיינות את הספרות הרומנטית עם מוטיבים בלשיים טיפוסיים. וזה אכן בלאגן גדול ומבלבל כמו שזה נשמע, אבל איכשהו – במלאכה מדויקת ומוקפדת של כתיבה, סגנון ועריכה – זה פשוט עובד. והחיבור הזה מענג ומפתה מאוד.

בלשים ספרותיים מסורים בדרך כלל לעבודת התחקיר, מתוך כמיהה עמוקה לפענח את הרצח. אצל עודד חפר, זה לגמרי אחרת. הוא מזייף את תעודת החוקר הפרטי ונכנס לפרשה מסועפת ועתירת תככים ומזימות (כמובן) כדי לסגור את החודש. הכנות שלו ממכרת וגם הישירות, והחוצפה, שהיא לא החוצפה הישראלית אלא ההומואית, הביצ'ית, הלא מתפשרת ולא מתנצלת. ההומואיות שלו היא לא רק מינית, היא מכלול שמקיף את כל חלקי הזהות וכולל עומק תרבותי רב, דיאלוג פנימי וחיצוני ישיר, בוטה ומלא קסם, הומור פנימי ואינספור רגעים של הרהור שיש בהם רפלקסיביות ברורה לקוראת.

הכיף בספר הזה, בין היתר, הוא בכך שאפשר לקרוא אותו כספר בלשים מהנה הכתוב היטב, ליהנות מהתנועה בעלילה, מהתפניות המסקרנות ומההתפתחות ההולכת ונבנית אל עבר הסיום המפתיע (או לא?). מצד שני, אפשר לקרוא אותו גם כספר שכל מהותו ביקורת חברתית, אפילו "נוקבת", על ז'אנרים ועל סטריאוטיפים, על בני אדם ועל עלילות החיים שלנו, ויותר מהכל, על מה כולנו מוכנים לעשות כדי להישאר בדירה שכורה ומתפוררת בתל אביב, רק לא לחזור (פיזית, אבל בעיקר מנטלית ורגשית) לבית ההורים שלנו. בפתח תקווה.

"אין סודות בחברה", יונתן שגיב, 302 עמודים, הוצאת כתר.

תגיות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...