מיך קובלסקי
מיך קובלסקי. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

אחים לדם

בטירונות, כשלא יכולתי לתרום דם בגלל שאני הומו, קיבלתי תמיכה מחבריי האתיופים, שבאותו הרגע חלקו איתי את אותו גורל ואת אותה האפליה מצד מד"א. מול מד"א הרגשתי איך הפריבילגיות שלי מוסרות ממני, ולרגע אחד הייתי, כמוהם, לא מספיק טוב בשביל כל מה שהממסד הישראלי מייצג. אמש, בהפגנה הגדולה שלהם, שמחתי לעמוד לצידם ולהחזיר את חובי להם / טור אישי

אני בוחר לקחת היום חלק במאבק של הציבור האתיופי בישראל לא רק בגלל שאני פוסל גזענות מכל סוג וצורה, אלא גם כי הגיע הזמן שלי להחזיר את חובי לקהילה האתיופית.

ההזדמנות שניצבת בפני הקהילה האתיופית לדרוש את מה שהממסד הישראלי מנסה למנוע ממנה בכוח, מרגשת אותי כל כך. מה שקרה בירושלים ביום חמישי, ובתקווה ימשיך ויקרה גם בשאר הארץ עד שיושגו המטרות, ממלא אותי בתקווה ובזעם שלכאורה אין סיבה שארגיש כצבר לבן בישראל. כמי שאינו חלק מהציבור האתיופי ונמצא, שוב, לכאורה, מחוץ למשחק.

אלא שבדיוק בתקופה הזו של השנה, לפני חמש שנים, למדתי שיעור שאולי רק היום אני מבין את משמעותו. הייתי אז בטירונות, נער מפוחד שלראשונה יוצא באמת מאיזור הנוחות אל עבר הלא נודע המאצ'ואיסטי של צה"ל. עשיתי טירונות נערי מקא"מ, אוכלוסיה שצה"ל מצא לנכון לשים עליה דגש מיוחד בשל קשיי השתלבות כאלו או אחרים. שלא במפתיע, רבים מהחבר'ה במחלקה היו אתיופים, כאלו שמגיעים משכונות גטו ומלאים בזעם עצור על כל מה שזז.

זה אמנם לא היה המפגש הראשון שלי עם הקהילה האתיופית בישראל, אבל אין ספק שלא פגשתי מספיק אתיופים קודם לכן בחיי. ואיך אפגוש? הרי גדלתי ברמת גן, עיר בת כ-150,000 איש, בה למדתי בבית ספר ובו כ-1500 תלמידים, ובכל זאת עד גיל 18 בעיקר שמעתי על הציבור האתיופי. רמת גן עיר מבוססת כלכלית מדי בשביל שימצאו לנכון לשכן בה עולים, ולכן לא נתקלתי בו מעולם באופן בלתי אמצעי, ובטח שלא זכיתי להזדמנות להכיר ולשוחח.

בחזרה לטירונות. באחד מהימים נערכה בבסיס התרמת דם. כל מי שהיה מעוניין לתרום הוזמן להירשם, וכך עשיתי גם אני. אמנם ידעתי שאסור להומואים בישראל לתרום דם, אך אז עוד הייתי (קצת) תמים וחשבתי שיהיה לי פשוט וקל לשקר ולתרום.

כשעמדתי מול הטופס, לא הצלחתי לשקר

כשהגיע תורי קראו לי לצאת מהשיעור ולגשת לניידת. נכנסתי בגאווה, אלא שכאמור, הסעיף הידוע לשמצה חיכה לי שם על הטופס כמו תמיד, והחלטתי שמשפיל אותי מדי לשקר. ניגשתי לכיתה בחזרה, עצבני ופגוע אך עם כל הדם שלי זורם בגופי.

כשחזרתי שאלו אותי מדוע ולמה חזרתי כל כך מהר, וזרקתי בגמגום את הסיבה. אמנם לא הייתי בארון, אבל לא חשבתי שלמי מהנוכחים יהיה יותר מדי אכפת מהסוגייה. וואו, כמה טעיתי.

כשסיפרתי על העוול שנעשה לקהילה, התחילה בכיתה התקוממות של ממש. כל אותם חבר'ה אתיופים מהמחלקה, שזכרו כיצד רק כמה שנים קודם לכן פורסם כי מנות הדם שנלקחו מבני העדה נזרקו לפח במקום להיתרם, זועזעו קשות.

"וואלה, כל מי שלא בא להם טוב לא לוקחים את הדם שלו! למה מה אנחנו נגועים?"

"שים עליהם זין אחי גם את הדם שלנו לא לקחו, יאללה לא רוצים לא צריך"

"אין דבר כזה, אתה אחד משלנו עכשיו".

אלו רק ציטוטים חלקיים של מה ששמעתי מחבריי למחלקה. מיותר לציין שהייתי בהלם. ציפיתי שהסיפור שלי מניידת תרומות הדם ייזרק לאוויר ויישכח תוך שניות ספורות, אלא שהוא חולל מהומה.

ביחד עם חבר הומו נוסף, ניגשנו למ"פ בגיבוי החבר'ה האתיופים, שדרשו שנספר לו מה קרה. המ"פ הגיע לניידת לנסות להרגיע את הרוחות, אלא שלא ממש היה לו מה לעשות כמובן.

לי זה כבר לא שינה הרבה בכל אופן. לא תרומת הדם הייתה הסיפור של אותו היום, אלא החבורה שעמדה שם, ביחד איתי מחוץ לניידת, מוחאת כפיים ויוצאת בקריאות של גאווה והבנה הדדית. הם באמת ראו בי אחד משלהם. לרגע צבע העור לא שינה, אלא צבע הדם, שמסתבר שאינו אדום מספיק כשמדובר באתיופים או בהומואים. דם שנחשב כאסור ונגוע בעיני מד"א, שכנראה לא מבינים בכלל עד כמה סמלי הדבר.

איחוד מאבקים אל מול הממסד הישראלי

בדרך-כלל יש לי הרבה יותר פריבילגיות לעומת כל אתיופי\ת במדינת ישראל. לא קלטו אותי באופן כושל, לא הוזנחתי מעולם לגור בשכונות עוני בפריפריה, לא מנעו ממני חינוך הוגן ותעסוקה הולמת. ובכל זאת, אותם חבר'ה אתיופים מהטירונות היו סולידריים איתי והפגינו איחוד מאבקים של ממש, גם אם אף אחד מאיתנו לא ידע אז להשתמש במילים האלו. הם ראו בי אח למרות הפערים, אח בדם (תרתי משמע), כי גם אני כמוהם הייתי לרגע לא מספיק טוב בשביל כל מה שהממסד הישראלי מייצג.

אין לי היום קשר עם אף אחד מהם, אבל לא שכחתי את מה שהם עשו בשבילי. כנראה שלא עשיתי מספיק למענם בתמורה, אבל היום יצאנו ביחד להפגין בתל אביב בתקווה שמישהו שם למעלה יפקח את עיניו ויתחיל לעבוד קשה במחוייבות לתקן את העוולות.

היום היה זה התור שלי להיות שם יחד איתם, למחוא להם כפיים ולחזק אותם במאבקם. הזמן שלי להחזיר טובה.

ובאופן מפתיע, אפילו מצאתי שם את אחד מהם, ויכולתי לחבק אותו חזק ולומר תודה. תודה על התמיכה לפני חמש שנים, ובעיקר תודה על השיעור החשוב כל-כך שלמדתי.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...