אורי שמילוביץ' במחאת ה-1 במאי בחיפה
אורי שמילוביץ' במחאת ה-1 במאי בחיפה. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

להטבא"ק כל העולם, התאחדו!

הקהילה האתיופית הפסיקה לשתוק, היא לא מוכנה שיזלזלו בה יותר, שיפלו אותה, שיתייחסו אליה כנחותה. וכשהיא מתפרצת, היא לא מנומסת, לא נחמדה, לא מתנצלת ולא מגמגמת. כך נראית קהילה נורמלית. מדוע אנחנו בקהילה הגאה לא נעמדים על הרגליים ומגיבים בתקיפות כאשר פוגעים בנו, מפלים אותנו, תוקפים אותנו או פשוט מתעלמים מהזכויות שלנו?

"חייל לבן מכה חייל שחור
בכי בחדרים ובגנים שתיקה
המלך משחק עם המלכה"

כך שרה חווה אלברשטיין את מילותיו הטראגיות של חנוך לוין, מהקברט הסאטירי "את אני והמלחמה הבאה". במלחמה שלפנינו, חמור ומקומם עוד יותר כששוטרים לבנים, תקפו בפרעות חייל ממוצא אתיופי, וכל זאת, בשם החוק. אך הפעם, הבכי לא נותר בחדרים, הגנים לא שתקו, והזעם הגיע עד לחצר המלך והמלכה. בניגוד למחזה של לוין, כאן יש אנשים שלא מוכנים להיות עוד כלי משחק.

התגובה הגיעה בדמות הפגנת זעם של יוצאי אתיופיה אל מול בית ראש הממשלה בבירה. הם לא נרתעו מהאגרסיביות המשטרתית, וכך נראית קהילה זועמת. קהילה שתקפו אותה, שהכו בברבריות אחד ממנה, מפאת השתייכותו אליה. קהילה שלא מוכנה שיזלזלו בה יותר, שיפלו אותה, שיתייחסו אליה כנחותה. והיא מתפרצת. לא מנומסת, לא נחמדה, לא מתנצלת ולא מגמגמת.

כך נראית קהילה נורמלית. קהילה שמבינה שיורקים ומשתינים עליה והיא לא אומרת שזה גשם. קהילה שלא שומרת עוד זעם בתוכה ומייד ראש הממשלה מכריז על הקמת צוות בדיקה לטענותיה. לקהילה שלנו, חברים וחברות, יש הרבה מה ללמוד ממה שמתרחש כאן.

מדוע אלימות כנגד להטבא"ק עוברת בשקט?

היכן אנחנו כקהילה, כששוטרים מכים טרנסיות? כשמגבניקים תקפו בשוקר חשמלי טרנסית, והמקרה צבר פרסום ותאוצה, הקהילה צעדה והפגינה, בצורה שקטה ו"מקובלת", בלב הבירה שלנו, תל אביב, וגם זה היה מקרה חריג כאמור. רוב מקרי האלימות כנגד טרנסג'נדרים לא זוכים למענה כלשהו. באותו שבוע, אגב, הותקפו פיזית הומואים ולא היתה אפילו הפגנה. אלימות כנגד להטבא"ק עוברת בשקט. כשתקפו בחיפה את חברי הקהילה פעם אחר פעם, הקהילה כולה המשיכה בשלה ויחס הרשויות בהתאם. כשמרכז ניר כץ מתמלא בדיווחי הומופוביה, הם נשארים בעיקר לארכיון ההסטורי.

אנחנו כל כך מורגלים שלא להגיב בתקיפות הראויה, עד שהמצב לא נראה לנו בעייתי. כשמשפילים ומפלים חברי וחברות קהילה, כשלא משכירים לנו דירות, כשלא מעסיקים טרנסיות, כשאוסרים עלינו להקים משפחה מוכרת ולגיטימית, כשמבזים ביסקסואלים, כשאנו נאלצים להסתתר בארון, כשזורקים מחנות זוג לסביות שהתנשקו, כשדובר רשת מכוני כושר מתבטא כנגדנו בארסיות, כשבית דרור מלא בנוער גאה הנאלץ להעקר מביתו וממשפחתו, כשלסביות זוכות ליריקה במהלך נסיעה באוטובוס,  כשאישי ציבור מסיתים כנגדנו, כשכל זאת ועוד קורה - אנחנו שותקים. לא, סטטוסים זועמים בפייסבוק אינם זעקה. גם כשהיו הפגנות מעטות, תמיד שמרנו על הסדר, כמעט בהתנצלות.

יכול אני לשוות בעיני רוחי, שלו היו מתועדים שוטרים מכים אוחצ'ה,  היינו שוב עסוקים בהתכחשות למציאות ובהתכתשות פנימית. "מי אמר שזה בגלל שהוא הומו? זו לא המשטרה, זה רק תפוח רקוב! בואו לא נתלהם ונחכה שהמערכת תגיב...". כך בדיוק נראית הקהילה בכל פעם שתוקפים אותה. תבדקו.

מספיק להתרפס ולהתחנן להיות חלק מהחברה

ההתרפסות הפבלובית, הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית בכל מחיר, גם במחיר של התבטלות, הפנמת המסר ההטרוסקסיסטי שאנחנו מיעוט שזהותו אינה רצויה ונכונה, עד שאנחנו פשוט לומדים לחיות עם הלהטבקאפוביה. כי "ככה זה". וכחלק ממנגנון הראציונליזציה, אנחנו משכנעים את עצמנו בכל פעם מחדש שהשד אינו כה נורא, שבעצם יתכן ואין מדובר בלהטבקאפוביה מובהקת ושבכל מקרה "זכותם להיות נגדנו". פלורליזם מעוות, החוטא למטרה.

היכן המורשת של מהומות סטנוול? בקושי הפגנה מכוננת נרטיב אחת יש לנו, בוויגסטוק של חודש מאי 1998. גם שם, בואו נודה, הסדר נשמר בסך הכל. מעולם לא הפגנו כאן, בהפגנת זעם אמיתית, כמו שראינו אצל יוצאי אתיופיה מעוררי ההשראה. מעולם לא הכרזנו על שביתה, כמו שהמיעוט הערבי בישראל מקיים בעיתות זעם. מעולם לא הבענו את מלוא הכעס כשפוגעים בנו, כפי שהפגנות חרדים בעבר התקיימו והרתיעו.

חברים וחברות, אנחנו פשוט לא מאיימים. אנחנו חיים באשליה שאנחנו כבר לא מוחלשים כבעבר, שאנחנו המון בתקשורת, וזה מספק אותנו. אותה תקשורת שמדווחת על "זעם" קהילתי, כזה אשר מתמצה באוננות פייסבוק ובטורי דעה במקרה הרע, ובמשמרת מחאה, שקטה וסולידית במקרה הפחות רע. אך גם היא, בדר"כ לא מתקיימת.

ראש הממשלה הגיב בתחילה להפגנת הזעם של בני ובנות הקהילה האתיופית מול ביתו, באמירה שאין לקחת את החוק לידיים.

כך נראה הממסד, שתמיד איכפת לו מהסדר יותר מהצדק. הוא לא יתעורר מעצמו. מיעוט נרמס חייב לעורר אותו ובדרך כלל, כך קובעת ההסטוריה, זה לא קורה בנעימים ובאווירת שבת אחים גם יחד. ראש הממשלה לא היה מכריז על הקמת "צוות בדיקה שיבחן את טענות הקהילה האתיופית", לולא "הפרת הסדר",  מול ביתו. לולא הפצועים והמהומה, לולא תגובת המשטרה האלימה, שזכתה לעמידה הנחושה של המפגינים. הכל הביא לגל תקשורתי וציבורי. כשיש חשש מן הבאות, דברים זזים. זו המציאות, זו העת להתעורר.

האחד במאי של הקהילה הגאה

כל זאת, התרחש ערב האחד במאי, חג הפועלים והפועלות. היום ההסטורי ששם לא רק את זכויות העובדים והעובדות במרכזו, אלא גם את הדרך לשם, אל היעד הנכסף. דרך האיחוד, דרך האיגוד, דרך התארגנות משותפת. הכל מתבטא בפעילות בארגוני ובועדי עובדים, בשביתות ובהפגנות. בכח פוליטי וחברתי שכל כולו מושתת על התובנה שללא אותה התארגנות משותפת, אין לנו תקווה לשנות.

כפרטים מול הכוחות החזקים והאינטרסנטים השולטים בחברה, אין לנו סיכוי. לעובדת שמרוויחה שכר מינימום, אין סיכוי לעמוד על זכויותיה בעצמה, בודדה במערכה. כך גם לבחור אתיופי שמותקף, מושפל, ולא מועסק. כך ללסבית שרוצה לחיות בשיוויון זכויות ודורשת את החירות לחיות בגאווה, בכבוד ובבטחון, כמו שהיא. אין לה שום סיכוי, לולא התארגנות קהילתית שיוצרת עוצמה.

חלשים לחוד, חזקים כאיגוד. 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...