אילן שיינפלד. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

האינקובטור על שתי רגליים והמת המהלך

זו מציאות חיי מזה שלוש שנים ויותר - קצת כמו של מת מהלך. אחד שרוב קיומו מתמצה בגידול ילדיו ופרנסתם. הנשים המתנגדות לפונדקאות בארץ רואות בחבריי ובי גבר לבן, עשיר, חסר מוסר, המנצל נשים עניות בעולם השלישי כדי להביא לעולם ילדים אומללים, אך המציאות שונה לגמרי. גל השיטנה שלהן מתוזמן ורווי אינטרסים, והוא נובע מבורות וחוסר ידע / טור אישי

אני נורא עייף. הבוקר קמתי אחרי שינה טובה, עייף. הבנתי שאני מוכרח חופש. חופשה קטנה. כמה שעות. אולי לילה. שהכי הייתי שמח לסוף שבוע בלונדון או באמסטרדם. אבל בו-בזמן ידעתי שעוד אינני יכול לעשות זאת, מפני שאני הורה יחיד לשני בני שלוש. ואינני יכול להשאיר עדיין את מיכאל ודניאל עם משפחתי, ולו ללילה אחד, ולנסוע לי לטייל.

עוד בנושא סערת הפונדקאות:

אני מת לישון, מת לכתוב. מת להתגפף. רוצה כמה ימים להסתגר באיזה מקום, עם מכונת כתיבה, דפים ובחור אהוב, מבלי לדאוג בכל רגע איפה הילדים שלי נמצאים, האם אכלו, האם עשו פיפי וקקי בשירותים או בתחתונים, והאם שלומם הפיסי והרגשי בסדר.

אבל אני יודע, שהדאגה הזאת כבר לא תרפה ממני לעולם, וגם חופשותיי לא ישובו אלי, כפי שהיו מקודם. אין לי בכלל מה להתרפק עליהן, אפילו לא בגעגוע. המנוחה היחידה האפשרית לי היא, אחרי שהילדים נרדמים, לשבת קצת בחצר, על כורסא, לקרוא קצת, לשרבט משהו, לכתוב פוסט, אולי רק לצ'וטט.

זו מציאות חיי מזה שלוש שנים ויותר. קצת כמו של מת מהלך. אחד שרוב קיומו מתמצה בגידול ילדיו ופרנסתם. במהלך השנים האלה, שבהן אני מגדל לבדי את בניי, שנולדו בפונדקאות בדלהי, יצאתי מן הבית רק שמונה פעמים בשעות הערב, ותמיד רק מתוך הכרח. בשביל פרנסה. רק פעמיים מתוכן זה היה כדי לנשום אוויר.

מקצה שרוף של משפחה - לענף מלבלב

אני כותב את כול אלה לא משום שאני מחפש רחמים. חס וחלילה. בחרתי בחירה מודעת, להפוך להורה יחידני לתאומים, בגיל חמישים ושתיים. היום אני בן חמישים וחמש, עם בנים מקסימים בני שלוש שנים, שנוצרו מזרעי ומביצית של אישה צעירה הודית, ברחמה של אישה הודית אחרת, ושמה סימה סאן. ואני מאושר ומודה להן בכל רגע בחיי, מפני שהן שינוי את חיי מן הקצה אל הקצה, והפכו אותי מקצה שרוף של משפחה – לענף מלבלב.

כבן בכור למשפחה ובה ארבעה בנים, כולנו בנים להורים ששניהם ניצולי שואה, תמיד היה ברור לי, שאסור לי לסיים את חיי לבדי. שאני מוכרח להביא לעולם ילדים. במשך שנים ניסיתי למצוא אישה לעשות איתה זאת, בשלב מסוים אפילו שתיים. אבל בסופו של דבר הבנתי, שאני רוצה להיות הורה במשרה מלאה, לא חלקית. שאני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו מראש בין שני בתים, ויראו אותו רק שליש מחייהם, כמקובל בהסכמי משמורת. שאני רוצה ילדים שיגדלו איתי וילמדו ממני כול מה שאוכל לתת להם. וקודם כול את אהבתי ואת רחשי תודתי על בואם לעולמי.

בימים האחרונים, בתוך ההתמודדות עם האסון שפקד את נפאל, ובתוכו – את האבות החד-מיניים שילדיהם נולדו שם, או שמצפים שילדיהם יוולדו שם, בדרך של פונדקאות, הוצפו התקשורת והרשתות החברתיות באמירות קשות, בוטות ומתלהמות, בעיקר מצד נשים רדיקליות, וכמה הומואים שונאי עצמם, בגנות הפונדקאות. דבר דומה קרה גם בפעם הקודמת, כשזוגות חד מיניים נתקעו עם ילדיהם בתאילנד. לשני הצדדים יש אינטרס בקידום הנושא בתקשורת – לאבות הגאים, המבקשים להיטיב את זכויות הקהילה לפונדקאות בארץ, וכמובן גם לדאוג כרגע לגורל עולליהם, אלה שנולדו ואלה העתידים להיוולד בשבועות הקרובים, ולמתנגדות לפונדקאות, העושות שימוש ציני במצוקת האבות וילדיהם בנפאל כדי לקדם את האידיאולוגיה הפמיניסטית-רדיקלית שלהן, כדי להביא לעצירה כליל של הפונדקאות בישראל.

גל שיטנה מתוזמן ורווי אינטרסים

גל השיטנה המובע כעת ברשת נגד האבות החד מיניים, שיצאו לפונדקאות בנפאל, או בארצות הברית, בלית ברירה, מפני שישראל עוד לא מתירה להם זאת, אינו מקרי. הוא מתוזמן, נסמך על קואליציית ארגוני נשים נגד פונדקאות, וארגונים אלה, הדוח"ות שכתבו בגנות הפונדקאות והפיצו בקרב מקבלי החלטות במשרדי ממשלה, ממומנים על ידי קרנות בחו"ל. בדומה לארגוני זכויות הממומנים על ידי הקרן החדשה, ארגוני נשים אלה מבקשים לקבוע סדרי עולם ולשנות את פני המציאות בחברה הישראלית, תוך שימוש בכספי זרים, שעליהם קיומם.

אני יודע זאת, כי פעם, בעבר הרחוק, שימשתי כאיש יחסי ציבור לשתי"ל, שירות התמיכה לארגונים השונים, המסתייעים בקרן החדשה, הרבה מהם ארגונים העושים עבודת קודש ממש בשיפור המציאות. אבל חלקם גם אחרים.

לנו, האבות הגאים, אין אג'נדה פוליטית ואין אידיאולוגיה מגדרית, שמתוכה אנו פועלים. גם אין לנו כסף למימון קמפיינים בעד הפונדקאות. רובנו שקועים בחובות אדירים, על תהליכי הפונדקאות שמיממנו. ישנם אנשים שמשכנו את בתיהם לשם כך, אחרים פדו את כל חסכונותיהם או נטלו על עצמם התחייבויות לשנים. אני, למשל, חב ברגע זה כרבע מיליון ש"ח לשני בנקים, על תהליך הפונדקאות שעברתי לפני שלוש שנים. והסכום לא מצטמצם. הוא גדל, כתוצאה מהריבית, ומכך שחלקו מוגדר כהלוואת גישור, הנפרעת מדי שנה, ואז שבה ומתחדשת – כמובן בזקיפת דמי הטיפול בהקמתה מחדש על חשבוני.

אני לא מתלונן. אני עובד קשה מאד, בימים ובלילות, כדי לפרנס את ילדיי וכדי לעמוד בפרעון החוב האדיר הזה לבנקים, שהוא רובו-ככולו פרי השתוקקותי לילדים, ואי יכולתי להביאם לעולם בדרך אחרת. אין לי קשר עם תורמת הביצית של ילדיי, שהיא אנונימית, ולצערי גם לא עם הפונדקאית שלנו, סימה סאן, למרות שניסיתי לחפשה, ועוד אשוב ואעשה כן. אך אני מקווה, מעומק לבי, שהכסף הרב שהלוויתי כדי לזכות בילדיי, וחלקו הגיע אליהן, אכן שיפר את חייהן ומימש את המשאלות שהביעו בפניי בראשית התהליך – לממן בו השכלה לילדיהן ופתיחת עסק חדש לבעל.

הנשים המתנגדות לפונדקאות בארץ רואות בחבריי ובי גבר לבן, עשיר, חסר מוסר, המנצל נשים עניות בעולם השלישי כדי להביא לעולם ילדים אומללים, שאין ולא תהיה להם אימא. הן טוענות שאנו מתייחסים לילדינו כמו מוצר צריכה על מדפי הסופרמרקט, ולפונדקאיות – כאינקובטור על רגליים, או כקליפה שמכילה בתוכה רחם ובה תינוק.

הדיעות האלה כול כך חשוכות, כול כך מנותקות מן המציאות של רובנו, וכול כך פוגעניות, שקשה לי אפילו להעלותן על הכתב. והאמירות האלה משפיעות. רק הבוקר שמעתי, שמשרד החוץ חזר בו מהחלטתו להטיס הנה את הפונדקאיות הנמצאות בהריון מתקדם בנפאל, כדי שתלדנה בארץ, משום שאין בידיהן דרכון, אלא מסמך זיהוי בלבד, כמקובל בהודו, ארץ מוצאן. הוא שולח אותן ללדת את הילדים לישראלים הממתינים להם בכיליון עיניים בבית חולים שדה שהקים צה"ל בנפאל.

הכול טוב ויפה. אלא שבית חולים שדה זה עתיד להיות בנפאל רק למשך שבועות ספורים, ולא כול הפונדקאיות תספקנה ללדת בו. כמו כן, אם חלקן תלדנה פגים יהיה קשה מאוד לטפל בהם בתנאי שדה, ולכול היילודים צפוי קושי, מפני שהם נזקקים מרגע לידתם לתחליף חלב (תמ"ל), שיש להכינו ממים מורתחים שסוננו וצוננו מקודם לכן, ומאבקה. וכרגע אין מים זורמים וחשמל בחלקים ניכרים מנפאל. יתר על כן, אותו מסמך זהות, שמשרד החוץ מסרב להכיר בו כתחליף לדרכון, הוא המסמך שמציגה הפונדקאית בפני הקונסול הישראלי בהודו או בנפאל, כשהיא חותמת על כתב הוויתור על הילד שילדה, ועל ידי כך, במקביל לאישור אבהותו הגנטית של האב הממתין לו על ידי הרשויות בארץ, מאפשרת לו דרכון ישראלי ואת הבאתו ארצה.

האווירה הציבורית מסכנת את הקהילה

אני חושש מאוד, שהאווירה הציבורית האכזרית, המתלהמת, שיצרו בימים האחרונים מתנגדות הפונדקאות בישראל, היא שהביאה את משרד החוץ לקחת צעד אחורה. לא אתמה על כך. אני יודע ממקורות ודאיים, שהמתנגדות לפונדקאות הן שהשפיעו על מקבלי ובעיקר מקבלות החלטות במשרדי הפנים, המשפטים והחוץ, באמצעות הדו"ח נגד פונדקאות, שהגישו דרך ארגון 'אשה לאשה' למשרדים אלה, להחמיר מאוד את התיקון שהציעה שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן, לחוק הפונדקאות, ועל ידי כך להפחית מאוד מכוונתו המקורית – לאפשר לזוגות וליחידים חד-מיניים לקיים פונדקאות בישראל, כפי שניתן הדבר לזוגות רגילים.

כך, אפוא, דחפו מתנגדות הפונדקאות בעצמן את חבריי ואותי שוב לנסות הליכי פונדקאות בכל מקום מחוץ לישראל, והן גם נושאות בחלק מן האחריות לסיפורים הטרגיים של היתקעות בארצות מוכות אסון, כמו נפאל כרגע, עם יילודים, שחלקם פגים, שהיו זקוקים לחמצן שלא ניתן היה לתתו להם. ומדובר לא רק בפגים של אבות הומואים, אלא בפגה של אם ישראלית.

עתה, אם משרד החוץ לא ישוב בו מהחלטתו התמוהה, ויאפשר לפונדקאיות ההרות לבוא ארצה, במקום ללדת את הילדים באיזור מוכה אסון, תהפוכנה המתנגדות לפונדקאות, ובהן עירית לינור, חנה בית הלחמי, אריאנה מלמד ועוד כמה נשים דעתניות, לשותפות לכל אסון שעלול לחול על הפונדקאיות הללו ועל הילדים שתלדנה.

הן גם תהיינה, בוודאות גמורה, אחראיות לדברים האיומים שיצטרכו בניי וחבריהם וחברותיהם הקטנים להתמודד עמם בעתיד. אמירות על זה שאביהם גזל מהם את האופציה לאימא, שאביהן הוא גבר לבן, עשיר ונצלן, ועוד כיוצא באלה.

אני מאוד מקווה שאצליח, בעמל ובעבודה קשה, להקנות לילדיי כלים רגשיים להתמודד עם אמירות כאלה; שאקנה להם ביטחון רגשי, ביטחון בעצמם ואמונה בי ובעצמם. אבל אני מוכרח לומר, שהדברים האיומים שמעזות הללו, ועוד רבות התומכות בהן, ללא מחשבה יתרה, באמצעות פוטסים וטוקבקים באתרי התקשורת והרשתות החברתיות, אינם מבטיחים טובות. הדברים הללו מכשירים את גזילת האפשרות מהומוסקסואלים להיות להורים, ועלולים להידרדר לכדי שינוי התפיסה בקרב רשויות הרווחה אותנו ואת הורותנו, או לכדי פגיעה נפשית קשה בילדינו.

ולזה כבר אין כפרה.

הדבר שהכי מחריד אותי הוא טבען של המתנגדות הללו. אחת גרושה, שנייה קרובת משפחה של הומו עם ילד מפונדקאות, שהיא דווקא אוהבת מאוד. השלישית היא אם מאמצת, שבזעת אפיה מגדלת שני ילדים עם תסמונת קשה. האם לא די בקורות חייכן ובחיי משפחותיכן שלכן, כדי שתרסנו מעט את עצמכן, שתיקחו אחריות על הדברים שאתן פולטות מן המקלדות שלכן בכזה שצף קצף. האם הצדקנות והעיוורון המוסרי שלכן כה גדול, עד שאינכן מבינות שאתן מחוללות אסון על ראשיהם של מאות הורים וילדיהם?

הן פשוט לא מבינות את נסיבות חיינו

המתנגדים והמתנגדות לפונדקאות שולחים אותנו לאמץ או לעשות ילד בהסכם הורות. הרי יחידים וזוגות הומוסקסואלים לא יכולים לאמץ ילד בישראל, וגם אם כן – הם יקבלו לידיהם רק ילד עם בעיות התפתחות. אחרים, שפנו להסדר הורות, רבים מהם נקלעו לתסבוכות רגשיות ומשפטיות קשות מאוד עם הנשים שהסכימו לחלוק עמן את ההורות. הראשונים הנפגעים מהסדרים כאלה הם הילדים, הרואים את הוריהם ניצים ביניהם, ונקרעים מראש בין שני חלקי משפחה, שלא נוצרה מאהבה אלא מכוחו של הסכם. האם אתן מבינות מה אתן ממליצות לנו? להחליף את מלוא האהבה שאנו נותנים לילדינו, ואת מלוא האהבה שחש ילד במסגרת משפחתית חד-מינית, בחיים של אימוץ, שחלקכן חוות את הקושי הרב הכרוך בהם, או בחיים בתוך זהות קרועה ומופרדת בין הורים, שאין ביניהם שום חיבור וזיקה נפשית או רגשית מלבד ההורות?

בארבע השנים האחרונות, מאז פתחתי בתהליך הפונדקאות, בזכותו נולדו לי בניי, חלקתי עם קוראיי הרבים את מהלך היהפכותנו למשפחה מאושרת. הייתי בטוח שאני מכשיר בזה לבבות, מסייע בשינוי המציאות. כיום אני מבין, שאמנם עזרתי לרבים כמוני, שהיססו אם להפוך להורים באמצעות פונדקאות, והחליטו לעשות כן. אבל שלא הצלחתי להבהיר עד כמה הורות חד-מינית היא הורות ככל הורות אחרת – נעה בין הטיפול בילד וההשגחה עליו, לבין סיפוק צרכיו הפיסיים, הרגשיים והאינטלקטואליים, שכמו כול הורה אנחנו מתמודדים עם גמילה מחיתולים וגמילה מבקבוק, ורצים עם ילדינו לרופאת הילדים אלף פעמים בשנה, וצריכים לטפל בכינים שבאות מן הגן על ראשיהם, ויחד עימם גם שמחים בכול צעד של התקדמות. בציור שציירו והביאו מן הגן, בשיחה מפתיעה המתפתחת לפתע ביניהם, ומגלה עד כמה עמוקה כבר הבנתם את עולמם.

רדו מן העצים. בתוך השיח המתלהם עד כאב הזה על הזכות להורות, על הפונדקאות, ישנם בני אדם,  שכל רצונם הוא בילד, והם מוכנים להקדיש את כול חייהם, בכל מישור ומובן, כדי לגדלו לתפארת. ויחד עמם, ולצידם, ישנם ילדים, שתיכף ילמדו קרוא וכתוב, חלקם כבר יודעים זאת, וקוראים וסופגים לתוכם את דברי התרעלה האלה.

אם אין בלבכן חמלה עלינו, הוריהם, אולי תאתרו בלבכן מעט חמלה על ילדינו, ותישמרו ללשונכן. ואם לא, השם יעמוד ביניכן לבינינו, וישלם לכן כגמולכן.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...