דניאל הרשקוביץ
דניאל הרשקוביץ. צילום: דניאל הרשקוביץ, פייסבוק.
Freddie Mercury
פרדי מרקיורי. צילום: kentarotakizawa, Flickr.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

בנים רק רוצים לעשות כיף

כלהט"בים, יש לנו את הפריבילגיה להיות שונים, לא ללכת עם העדר, לא לנסות להיות מי שאנחנו לא. אין כל סיבה שנהיה דומים לאף אחד, לא דרך סגנון לבוש דומואי, למשל, ולא דרך אימוץ טקסים הטרונורמטיביים כמו חתונה. בדומה לבוי ג'ורג' האמיץ ובשונה מפרדי מרקיורי הדומו, הגיע זמנה של הקהילה הגאה להפסיק את תהליך האסימילציה הגדול שמתרחש פה בשנים האחרונות

לפני מספר שבועות שמעתי הרצאה מאלפת ומרתקת על מיניות ומגדר במוזיקה של שנות השמונים. זו הייתה הרצאה מאירת עיניים שלימדה אותי בעיקר על הראשונים בעולם הפופ העכשווי שנאבקו על זכותם להיות שונים. המרצה דיברה הרבה על בוי ג'ורג' ההומו שהעז לבעוט במוסכמות המגדריות והמיניות ולייצר דמות חדשה, אולי יציר כלאיים, אולי אבטיפוס של משהו אחר, אבל לבטח חורג מהמוכר ומהידוע. בוי ג'ורג' היה כנראה הראשון שלא רק מרד אלא גם הפך את המרד לפוליטי, מה שהגביר את השיח סביב הנושא המגדרי-מיני ונתן לגיטימציה לדמויות נוספות לצוץ ולהתקיים.

באותם שנים פעל במקביל גם פרדי מרקיורי הביסקסואל עם להקת קווין. מרקיורי כידוע, ובשונה מבוי ג'ורג', אימץ מאפיינים חזותיים גבריים מאוד כמו שיער קצוץ, שפם עבות, שרירים ושיער חזה גאה. בקליפ I Want To Break Free אפשר לראות את כל המאפיינים האלה באים לידי ביטוי ביתר שאת, ולא רק אותם. לקראת אמצע הקליפ אפשר לראות אותו משתמש בתנועות גוף חדות כשידיו מונפות לצדדים בנחישות. בסצנה הבאה פולחן הגבריות עולה מדרגה ומגיע בעצם לשיא כשהוא נכנס לדמות של מעין אל יווני, היפר-גברי.

עם כל האוונגרדיות הביסקסואלית של פרדי מרקיורי, הוא לא איתגר את השיח באותו אופן שבוי ג'ורג' איתגר. הוא היה קל יותר לעיכול ולא הרעיד את אמות הסיפים של החברה ממנה צמח, בשונה מבוי ג'ורג', שבראיונות איתו הביע דעות שברטרוספקטיבה הקדימו את זמנן. 


בוי ג'ורג' בראיון טלוויזיוני מוקדם לג'וני קארסון

האמת היא שאי אפשר לבוא בטענות למרקיורי. העולם של לפני 35 שנה הוא לא העולם של היום. החברה אז הייתה כידוע שמרנית ומסורתית יותר, חלוקת התפקידים המגדריים הייתה ברורה ומוחלטת וכל סטיה מהם לא הייתה מקובלת. אבל היום, בעיצומו, ויש שיגידו גם לאחר האביב הלהט"בי של השנים האחרונות, לא ברור לי תהליך האסימילציה שעובר על הקהילה הגאה. לא דרך החתירה לשיוויון או לשאיפה להפסקת האפליה חלילה, אלא בעיקר דרך, נניח,  אימוץ טקסים שמזוהים עם החברה הישראלית (היהודית) ובראשם טקס חתונה יהודית דתית כדת משה וישראל.

לאחרונה אני שומע על יותר ויותר זוגות הומואים ולסביות שמתחתנים. מתחתנים אשכרה, עם כל הקלישאות: טבעת, שבירת כוס, כתובה (עם השינויים המתבקשים), ירח דבש וכו'. אני לא יכול לקחת מאף אחד את הזכות לערוך כל טקס שמרגש אותו, אבל אני לא יכול להתעלם גם מהדיסוננס הבולט בעצם חיקוי טקס דתי אורתודוקסי, זרם שמוקיע נמרצות להט"ב, ויותר מכך – חיקוי טקס ישראלי כל כך, בעוד שלהט"בים ממשיכים להיות מופלים פה.

כלהט"בים, יש לנו את הפריבילגיה להיות שונים, לא ללכת עם העדר, לא לנסות להיות מי שאנחנו לא. אין כל סיבה שנהיה דומים לאף אחד, לא דרך סגנון לבוש דומואי, למשל, ולא דרך אימוץ טקסים הטרונורמטיביים כמו חתונה. בדומה לבוי ג'ורג' האמיץ ובשונה מפרדי מרקיורי הדומו, הגיע זמנה של הקהילה הגאה להפסיק את תהליך האסימילציה הגדול שמתרחש פה בשנים האחרונות. לא יצאנו מהארון כדי להיות "כמוך", אלא כדי להיות "כמוני".

כי כמוני הוא (לא בהכרח) כמעט כמוך, וכמוך אין עוד אף אחד.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...