אורי שמילוביץ. צילום: יחסי ציבור.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

המחיר של להיות הומואים כחול לבן

בימי הזיכרון והעצמאות אנחנו שוכחים שאנחנו מיעוט מדוכא ומופלה, ולרגע מרגישים חלק מהקולקטיב הישראלי. אנו נאבקים להוכיח שאנחנו יותר ציונים מהרצל, שהשואה חשובה לנו יותר משהיא חשובה לאלי ויזל ושהגרעין האיראני משמעותי עבורנו יותר מלביבי. ולשם כך, אנחנו עושים את מה שהרוב הישראלי הכי טוב בו: מוצאים מיעוט אחר, כדי לרמוס אותו, כולנו ביחד. לתפארת מדינת ישראל / דעה

איך שאנחנו אוהבות יום העצמאות! להרים דגל כחול לבן, לדפוק בפטיש פלסטיק ענק, להרים בככר, להרים במסיבה, לאחל חג שמח ולהרגיש עם כולם שעמישראל חי! בעיקר, אנחנו אוהבים להרגיש עם כולם. כמו כולם.

בכל שאר השנה, אנחנו מיעוט. זה לא תמיד נעים להיות מיעוט. מיעוט מדוכא, מיעוט מופלה, מיעוט שצוחקים עליו לפעמים. שמשפילים אותו. מיעוט שעצם היותו מיעוט, שונה, זו בושה. בושה כה חזקה עד שאנחנו מאמינים בעצמנו שהיא מוצדקת. עד שנמאס. אז מה עושים? נאחזים בקרני אור המבצבצות מעת לעת במהלך השנה. לקרני האור האלו קוראים "מועדים לשמחה".

יש פסח ויש עצמאות. יש ראש השנה ויש יום הזכרון. הכל הולך, העיקר להיות לכמה ימים בשנה "כמו כולם". לא להיות מיעוט. לא להיות שונים. ואז נהיה צדיקים יותר מהאפיפיור. נתלה את דגל ישראל הכי גדול, נצעק הכי חזק כמה אנחנו אוהבים את המדינה, כמה אנחנו אוהבים את ה"ביחד" הישראלי בליל הסדר ובצפירה של יום השואה.

אבל הכי חשוב הוא שעל מנת להתקבל לקולקטיב, להוכיח שאנחנו יותר ציונים מהרצל, שהשואה חשובה לנו יותר משהיא חשובה לאלי ויזל ושהגרעין האיראני חשוב לנו יותר מלביבי. ולשם כך, נעשה מה שהרוב הישראלי הכי טוב בו: נמצא מיעוט אחר, כדי לרמוס אותו, כולנו ביחד.

גם אנחנו רוצים להיות זיקוק דינור בערב יום העצמאות

החרדי לא עומד בצפירה? כפוי טובה. השמאלני הולך לטקס ישראלי-פלסטיני ולא מסתפק בטקס ישראלי טהור? עוכר ישראל. הערבי לא שר את התקווה? בוגד. הערביה לא רוצה שיתלו דגל ישראל בחדר המדרגות שלה? מיד נזמין לה משטרה. השטאזי בפעולה. שום דבר לא יעמוד בינינו לבין הכרה, חיבוק ואולי גם ליטוף מהקולקטיב. שלרגע אחד, נהיה גם אנחנו חלק בלתי-נפרד ממנו. הרגע הזה שבו אנחנו כבר לא שונים. שאנחנו מיינסטרים אהוד ולא שוליים דוחים. לפחות לרגע אחד, נרגיש גם אנחנו, כמו זיקוקי דינור בערב יום העצמאות.

ואם זה לא מספיק על מנת לרצות את הכלל, נבזה גם את עצמנו בדרך להכרה שאנחנו חלק מהם. אפשר להבהיר "בדגל שלי יש רק שני צבעים, כחול ולבן" ואפשר סתם להדגיש "הנטיה המינית שלי היא רק עוד פרט שולי בזהות שלי". העיקר שיבינו שאנחנו קודם כל ישראלים, יהודים, ציונים גאים. ולא חלילה סתם גאים בעצמנו ובקהילתנו.

במערכת הבחירות האחרונה, במהלך ויכוח פוליטי, הטיח בי הומו ימני שמרצ תשאר מפלגה שולית וחסרת השפעה. הוא ניסה להקניט אותי בכך שוב ושוב. מה עומד מאחורי העניין? מרצ באמת לב העניין? לא ממש.

כשהומו צועק שמרצ היא מפלגה שולית, כזו שלא סופרים כביכול, הוא בעצם רוצה להדגיש כמה הוא לא רוצה להיות יותר שולי. לא רוצה להיות יותר מיעוט מבוזה, חסר השפעה, סהרורי ומגוחך אולי. הוא רוצה, הוא משתוקק, הוא משווע להיות חלק מהמיינסטרים. חלק מהרוב מדושן העונג אשר קובע בעצמו מה שולי ומה לא, מה בזוי ומה מכובד. מה רצוי ומה מצוי מחוסר ברירה.

הומו שכזה מרחיק עצמו מכל אותם עלבונות וסטיגמות חברתיות שהולבשו עליו משך השנים, באמצעות הלבשתם על האחר. על שולי אחר. על מי שנמצא בשולי המיינסטרים הפוליטי. מי שהיסטורית תומך בזכויותינו, זכויות הקהילה השולית הזו. מי באופוזיציה, מי שבדעת מיעוט, מי שאינו רוב. ואם רוצים להצטרף לעגלת הרוב המנצח, בוודאי שצריך להקטין את ערכו של מיעוט זה ולבזותו. להציג את עצם  שונותו של האחר (מעצם היותו מיעוט מול רוב), לדבר מה שלילי.

כך הומו יכול להשיל את כל המטען הבזוי מכתפיו ולהלביש על הקרבן התורן האחר. איך אמרו פעם ברוסיה? "הכה ביהודי והצל את רוסיה". תפקיד היהודי משתנה בכל דור ודור. מי שהיה ילד מוכה נהנה להפוך חיש מהר לאב מכה וחוזר חלילה.

לדרוש כבוד לא מתוך דמיון, אלא מתוך השונות

אך יש גם דרך אחרת. במקום לשעתק את הדיכוי, ניתן להוקיע אותו. לדרוש כבוד שלא מתוך דמיון, אלא מתוך הזכות השווה להיות שונה. אין צורך שנגיד "אחי, איזה גבר יצאת" על מנת להתחבב על הסטרייט המצוי. אין צורך שנתעטף בישראליות מאולצת ומוגזמת, על מנת להתחפש למיינסטרים.

אין צורך לתמוך בכל מלחמה שישראל יוזמת, על מנת להוכיח את נאמנותנו להגמון השולט. אין צורך להסית כנגד ערבים, שמאלנים, פליטים או מהגרים, רק כדי להשתתף בקולקטיב השנאה. שנאה שמהר מאוד תופנה בחזרה גם כנגדנו.

יש צורך לעמוד על הזכויות והכבוד שלנו כשונים ומכאן על הזכויות והכבוד של כולם ושל כולן. אנחנו לא מיינסטרים ואנחנו לא צריכים להיות. גם לא יראו בנו כאלה, אפילו אם נמרוט את נוצותינו ונתגלגל ונתפלש בבוץ. המקום ההסטורי ממנו אנו באים בדרישות למיינסטרים הוא מקום של הומניזם, של זכויות אדם. וזכויות אלו כידוע, שייכות לכולם ולכולן. זוהי משמעות של עצמאות אמיתית, של גאווה אמיתית. ואסור לשכוח: האחר הוא אני. במיוחד במקרה שלנו.

~~~

ובעניין הצילום הנלווה לכתבה. להרבה ישראלים יש הערב דגל אחד עם שני צבעים בחלון הבית. לי יש שני דגלים עם 12 צבעים בחלונות הבית. שלי גם יפה יותר וגם גדול יותר. נראה לי שנצחתי, כמותית ובעיקר איכותית. 

~~~

עוד בנושא: להוציא את הנצנצים מהארון בדרך לעצמאות

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...