אופק אזולאי. 
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

להוציא את הנצנצים מהארון בדרך לעצמאות

אני מגיע ממשפחה מזרחית, ימנית ומסורתית, ולמרות שהייתי מבושם מהקבלה הכללית שלהם אותי כהומו, שמתי לב שהם דורשים ממני להסתיר חלקים בזהות שלי, בשביל "לתת כבוד". הנסיון לחפות על הדברים הקטנים בסיד הטרונורמטיבי הוא לא פחות גרוע מלזרוק ילד מהבית, מפני שזה מקבע את מעמדם הנדכא והבינוני של הלהט"ביות במרחב הציבורי. מחשבות ליום העצמאות

יום העצמאות, כרוב הימים והחגים היהודים, הוא עוד דרך לבחון את מארג הימים שחלפו עד כה בהסתכלות חילונית-ניהיליסטית, לנסות ולהבין האם ואיך גיבשתי לעצמי בעצם עצמיות, עצמאות; חשיבתית, פוליטית, ערכית ופסיכולוגית-רגשית, ואיך בתוך כל הסבך הזה, אני עדיין שומר על הראש מעל המים בבריכה הגועשת של הקונבנציות החברתיות.

אני אופק אזולאי, חייל בן 21; הומו, מזרחי, שמאלן, ישראלי, ציוני וחילוני. אה כן, והפכתי לזונה של סמלים.


אפתח בסיפור קצר: לפני כמספר שבועות העליתי סטטוס בו ציינתי, בין היתר, את העובדה שאני אוכל חמץ בפסח כחלק ממארג איסורים עליהם עברתי בחיי (שכולנו מבינים מהו האיסור הגדול ביותר אליו כיוונתי את דבריי- תויבע!). הסטטוס אמנם זכה מחד להרבה לייקים והזדהויות, ומצד שני לביקורת רבה, שהתגלגלה לויכוח נוראי ומייגע מצד חלקים מסויימים במשפחתי. בין הטענות שעלו היו, איך אני מעז לירוק להם בפרצוף באקט מזלזל שכזה, בו אני מצהיר בפומבי על כפירתי?

ויכוח זה הוא אחד מיני רבים שקרו בעבר, עם משפחתי ועם אנשים נוספים, בין היתר כאשר התפרצתי בכנס של הבית היהודי לדברי בנט וביקשתי הכרה בשוויון זכויות, כשאני מנופף בדגל גדול של גאווה. (איך אני מעז!!!!!1)

לכל בן אדם יש את דרכי ההתמודדות שלו לצאת מהארון, וחשוב מכך- מהו ארון בעצם? כולנו מוקפים בארונות מרגע בו אנחנו נולדים, כמעין בבושקה אינסופית, בצל ענק, שבכל פעם מסירים עוד ועוד שכבות. הארונות לא בהכרח קשורים במושגים הטרו/הומוסקסואלים, אלא לתהליכים רחבים הרבה יותר שהתקבעו בסטטוס- קוו החברתי בכלל והמשפחתי שלי בפרט: הקונצנזוס חובק בחיקו נושאים כמו דת, הטרוסקסיזם, ציונות וכו'. כל אמירה כנגד טאבואים אלה, או ציון אורח חיים שונה במופגן, הם בגדר כפירה.

רוב האנשים שלא חיים ע"פ תכתיבי החברה המקובלים, מעדיפים לשמור על מעטה מסויים של חשאיות בנוגע אורח חייהם המתירני והליברלי. אולי מתוך כבוד להגמוניה השמרנית (אם כי איך זה בדיוק מכבד ולמה אני אמור לרחוש כבוד לסמלים שמדכאים אותי כאינדיבידואל?), ואם כחלק מרצון לא להיות מודר פיזית ומילולית ו"לזכות" בסנקציות שליליות מצד החברה.

אהבה שמותנית בסייגים קטנים ומעיקים

בעבר ניסיתי לאמץ את הגישה החשאית הזאת כדי לא להיפגע פיזית ומילולית, אבל היא בעיקר גרמה לי לחרדה איומה. מעין פער שאני חש הנוצר בין האני הריאלי- סט הערכים האמיתי שמנחה אותי, חלקם ינקתי מבית הורי ואת חלקם רכשתי בדרך- על אף שלעתים יהוו אנטיתזה למה שניסו ללמד אותי, לבין האני האידיאלי- אותה דמות שהחברה מעוניינת לראות אותי נשקפת מבעדה. אהבה שמותנית בסייגים קטנים ומעיקים.

לפי הגישה שאימצתי, קחו אותי כמו שאני או אל תקחו בכלל, אני שואף להסיר מעלי כל מיני ארונות שחייתי בהם שנים, עד שלא יישאר בי קורטוב אחד קטן של זיוף. (וייתכן שזה לעולם לא יקרה. יש עשרות ארונות שאנחנו עדיין לא מודעים לקיומם. מניח שבעוד חצי מאה יקום דור של מחטטי אף גאים, או משהו בסגנון).

אני מגיע ממשפחה מזרחית, ימנית ומסורתית, שאותה כמובן אני מאוד אוהב ומעריך. חייב להודות שהיציאה מהארון שלי הייתה די חלקה באופן כללי, ביחס לסיפורים של להטב"ים אחרים. לא הועפתי מהבית, זכיתי לקללות ופרצופים מזלזלים, או נשלחתי לטיפולי המרה, אבל מהמשפטים היותר נפוצים ששמעתי אז מהמשפחה היו "הכל בסדר, הומו זו רק נטייה מינית, אף אחד לא אמור לדעת מה אתה עושה במיטה", "זה לא עניין של אף אחד", "כל עוד אתה לא הולך עם נוצות ונצנצים במצעדים, הכל בסדר", "כל עוד אתה לא מוחצן אין עם זה שום בעיה" וכל מיני משפטים של קבלה מותנית מהסוג הזה.

הייתי כל כך מבושם מהקבלה הכללית שלהם, שהאופוריה שאפפה אותי גרמה לי להבליג על המסרים האלה, ואף להתמסר להם ולהבטיח לעצמי שכאות תודה למשפחתי, לעולם לא אלבש נוצות ונצנצים או אהיה מוחצן. הפחד מדחייה ומזריקה מהבית היה טבוע בי כל כך חזק, שכנראה הייתי מסכים לכל רמז של תנאי בלתי מודע שהיו מציבים לי. בשלב כלשהו כנראה התפכחתי, הבנתי את התודעה הכוזבת ואשליית הקבלה בה הונחתי, לא בדיוק יודע לשים את האצבע על נקודת הזמן המדוייקת בה זה קרה.

ממתי לתת כבוד = למחוק חלקים בזהות?

בהמשך הויכוחים כמעין אלו שציינתי למעלה, אני ממשיך לשמוע קולות במשפחה "קיבלנו אותך בכבוד כמו שאתה, עכשיו תכבד אתה אותנו". ואני לא מצליח להבין למה הם מתכוונים. כשהם אומרים "תכבד אותנו" הם מתכוונים "תהיה אתה, אבל 70% אתה. יודע מה? קח 80%, במשפחות אחרות גם 10% לא היית מקבל". האם מתן כבוד הוא הסתרת האני, ולו בקורטוב אחד קטן? איך אותה בקשה תיראה כשאבקש מאיש דתי להסתיר את דתיותו ומאיש הטרוסקסואלי להסתיר את משיכתו? התשובה די ברורה.   

הנסיון לחפות על הדברים הקטנים בסיד הטרונורמטיבי לא פחות גרוע מלזרוק ילד מהבית, ואולי אפילו יותר; שכן הילד שנזרק מהבית כבר לא תלוי בדבר וההומופוביה היא כל כך גלויה, שלא נותר אלא להתנגד לה, לעומת זאת, ההומו שחי "מחוץ לארון" בחיים בורגניים עם בקשות קטנות ומעצבנות מצד משפחתו, רק ייקבע את מעמדם הנדכא והבינוני של הלהט"ביות במרחב הציבורי בראי ההיסטוריה, מכאן שהגבול היחידי אותו אני רוצה לסייג ממשנה זו היא הזכות לחיים ולבטחון.

ראוי להישאר פרגמטיים ורק במקרים בהם אחוש שאורח חיי הגלוי טומן בחובו סכנה ממשית לחיי, אחדל מן הגישה הזאת. אבל עד ש(חלילה) זה עשוי לקרות, יש ערב עצמאות שמחכה לי היום להרמות שטרם נראו, אז שניה לפני שאני קורע את העיר, אני הולך להוציא מהארון את חליפת הנצנצים והנוצות.

חג עצמאות שמח!

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...