סרן נתנאל-פרדי פיטוסי ז"ל. צילום: צילום אישי.
פריאל יהושוע-פיטוסי. צילום: צילום אישי.
 >  > 

20 שנה בלעדיך, אחי

פריאל-יהושוע פיטוסי, מתנדב בארגון הנוער הגאה, שכל את אחיו - סרן נתנאל ז"ל - לפני 20 שנה בדיוק. מספר על ההתנגשות בין החיים, השכול, הדת והקהילה - ועל כוחה של בחירה

ה' באייר,  יום העצמאות, נפל השנה דווקא ביום שישי, וכדי לאפשר לנו לחגוג בצורה מסודרת , הקדמנו אותו. בעבר, תהיתי האם אין חשיבות לחוג את האירועים שאנו מבקשים לציין, דווקא בתאריכם המדויק? התשובה שמצאתי היא, שאף במסורת היהודית שבה אנו נוהגים לקדש לא מעט מועדים (שישי, שבת, חגים, שלושה רגלים you name it) בסופו של דבר, התוכן שאנו יוצקים בהם הוא העיקר.

בעקבות זאת, יום הזיכרון, הוקדם אף הוא, מתוך ידיעה ברורה, שלכל אחד מחברי החוג המאוד לא מצומצם של משפחות השכול בישראל,  זה לא באמת משנה אם יציינו אותו ביום חמישי, או רביעי. הזיכרון מלווה את החיים עצמם יום יום. השכול עוטף ומעצב את חייהם של מאות אלפי המשפחות השכולות, מרגע היוודע הבשורה.  רגע, שעצר את הזמן בעבורן, בו הן הלומות מצער, המומות מהאובדן, קרועות מהכאב הבלתי נסבל, ובד בבד, הן נדרשות לחשב מסלול מחדש.

שכלתי את אחי הבכור, סרן נתנאל-פרדי פיטוסי בכ"ח כסלו תשנ"ה, ה-1.12.1994 והשנה ציינו 20 שנה לנפילתו. באופן אירוני, אחי נפל חודש לאחר יום הולדתו ה-23 בשבוע האחרון של המילואים הראשונים בחייו, בנר רביעי של חנוכה.

וכך, למדתי על בשרי, שעל אף שהיינו אמורים לעלות לקברו במהלך ימי החנוכה, אנו מקדימים את העלייה לבית העלמין טרם החג (היות ולא נוהגים להתאבל בימים אלו). ביום הפטירה עצמו אנו חוגגים את חג החנוכה ומציינים את לכתו מעמנו, בקיום שיעור לזכרו בבית הוריי.

המסורת היהודית מנחה אותנו לבחור בחיים.

אנחנו לעולם לא נוכל לשפוט אף אדם, ששכל את יקיריו על האופן בו הוא בוחר לנהל את חייו לאור המפגש המטלטל עם האובדן... הוא יוכל לכאוב או שלא,  להנציח או להדחיק, לזכור בכל רגע, או רק לפרקים, והוא יכול גם וגם. 
במפגש עם החניכים שלנו, אנחנו מנסים להראות, שכל זמן שאתה לא פוגע בזולתך, יש לך את החרות לבחור!

גם אם לא באמת בחרת במה שאלוהים/החיים/הטבע (כל אחת ע"פ אמונתה) זימנו לך לפגוש, תמיד עומדת לך הבחירה מה לעשות עם זה. הבחירה עצמה היא שנותנת כוח, מעצימה אותך והופכת אותך מקורבן של נסיבות החיים למי שמובילה את חייה. 

וזה מסר לא קל, ותנועת החיים הזו לא קלה בכלל.

ברמה האישית, להיות בן למשפחה דתית, אח שכול ובנוסף לזה להתחיל להבין את תחושות השונות שחוויתי ושאילצו אותי להגדיר את עצמי, היה גדול עלי, גדול מידי, אז הכי קל היה לי לברוח. אבל כמו בכל דבר שהוא חלק מהותי ממי שאתה... אי אפשר לברוח באמת, קיומו בך, שב וצף ותובע את מקומו.

ברחתי מהשכול והפכתי בהזדמנות הראשונה שנקרתה במסלול הצבאי שלי, לקצין נפגעים שמלווה משפחות שכולות.
ברחתי לקשרים עם נשים וברחתי רגע לפני שהיה צריך לקבל החלטה. 
ברחתי מהדת, ולאחר עשור החזרתי את הכיפה לראשי ואת האמונה שאלוהים אוהב אותי כמו שאני אוהב אותו.

מותר לב ר ו ח אבל עדיף לב ח ו ר !


פריאל מבצע את "עוד יהיה לי", לזכר אחיו

אולי בעבר ברחתי מלהגדיר את עצמי, אבל היום אני בוחר שלא לצמצם את עצמי להגדרה אחת בלבד - אני גם וגם ועוד.

אני גם גאה מאוד על שאני משתייך לעם היהודי, אני גם מאוד גאה על שאני ישראלי שמשרת את מדינתי באופן הטוב ביותר שאני יודע, ואני הכי גאה בימים אלו, שאני מדריך באיגי.  אני נפעם מתעצומות הנפש של החניכים שלנו, אני חווה איתם את המתח בין הגוונים השונים בהווייתם ואת היכולת שלהם להתמודד ולהוסיף טוב לעולם.  

בכל ימות השנה ה"רגילים", על רגעי הצער והשמחה שבהם,  ובימי הזיכרון האישיים והלאומים, כמו יום הולדתו, יום נפילתו, ימי השבת והחג בהם הוא חסר כל כך, ויום הזיכרון הזה ממש. אני תמיד זוכר את אחי וגאה בו. ואני מרגיש שגם הוא גאה בי ובחניכים שלנו.

אני מצרף ביצוע שלי לשיר "עוד יהיה לי" (המוכר בביצועה של מרגלית צנעני) שהלחנתי מחדש לזכרו. ככל שהשנים חולפות אני מגלה במילים המופלאות של רחל שפירא מעבר למה שרציתי לאחל לאחי שלי נתנאל ולעצמי, את מה שאני מאחל היום לחניכים שלנו.

 

הכותב הוא מדריך איגי דתיים - הקבוצה הבוגרת. לכתבות נוספות באתר ארגון הנוער הגאה - לחצו כאן.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...