נשיקה על אספלט
נשיקה על אספלט. צילום: יחסי ציבור.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

מלכי הכביש

העיבוד של צדי צרפתי למחזה "נשיקה על אספלט" לא מתעצל, מפשיל שרוולים ומתעסק בכמה סוגיות גם יחד, הכל במטרה לגרום לצופה לחשוב ללא הרף, ולהצליח להעניק לו חוויה רגשית. במינימום אפקטים ומקסימום מבע מצליח המחזה להציב בפנינו את המציאות הלא פשוטה, ההבדל הדק שבין מציאות לדמיון ומתי נתקשה להבחין ביניהם / ביקורת תיאטרון

זו הפעם השלישית שאני הולך להצגה של תלמידי שנה ג' של יורם לוינשטיין, וכל פעם אותו סיפור. במקום הזה, בבניין שעומד בלב שכונת התקווה שמהווה גם את בית הספר וגם את התיאטרון שבקומה התחתונה, החוויה התרבותית מתחילה עוד לפני שהמסך עולה. יש משהו שקשה לתאר במילים שדווקא בין סמטאות השכונה המוזנחת, צומחת פעילות תרבותית ענפה, בניחוח מחתרתי משהו, ובניגוד מוחלט לפאר לו הורגלנו בתיאטראות כמו "הבימה" או "הקאמרי".

האמירה הזאת, "אומנות היא נחלת הכלל" בוקעת במלוא הדרה מבין כותלי המקום, כאילו זועקת על אפה ועל חמתה של האפליה הכלכלית שנמצאת היום בכל פינה. כאן התרבות היא של כולם, וכולם שווים בפניה. את נקודת הזכות הזו אני זוקף לתיאטרון של לוינשטיין בכל פעם שאני עומד בשעריו וזוכה לאותו זיכוך נפשי מחדש.

הפעם הגעתי לפרמיירה של "נשיקה על אספלט", מחזה בבימויו של צדי צרפתי אשר נכתב בפורטוגזית ב-1960, ועכשיו זוכה לתרגום עברי ועדנה מחודשת על בימתו של לוינשטיין. בלב המחזה עומד אראנדיר, בחור צעיר וטוב לב, שניגש לעזור להולך רגל אשר נדרס ברחוב ובקשתו האחרונה הינה נשיקה. מאותה נקודה מתחילה סחרחורת של אירועים, מתובלים במשטרה מושחתת, עיתונות סנסציונית והומופוביה קיצונית אשר הופכים מעשה של חמלה לפשע, וחייו של אדם צעיר ומשפחתו נהרסים באכזריות.

אם חשבתם שתלכו לראות הצגה שעוסקת בנטיות מיניות בשנות ה-60 טעות בידיכם. כהרגלו בקודש, יורם לוינשטיין לא מתעצל, מפשיל שרוולים ומתעסק בכמה סוגיות גם יחד, הכל במטרה לגרום לצופה לחשוב ללא הרף, ולהצליח להעניק לו חוויה רגשית פר אקסלנס. המחזה הזה לא עוסק בנטיה מינית והומופוביה גרידא, ושואל שאלות נוקבות נוספות על חמלה, אנושות ואולי הקשה ביותר, שהיא גם מחוללת העלילה ומלווה את המחזה כחוט השני: מה מקומה של התקשורת בחיינו? האם היא מתעדת את המציאות כהווייתה, או שמא מכתיבה אותה? עד כמה חשובה הנאמנות למקור, אם אכן קיימת. מי מתחייב לציבור על אמינות הדיווח? את הסוגיה האחרונה מצאתי המרתקת ביותר וגם הרלוונטית ביותר לימינו אנו, בעיקר לאור הטענות הרבות של התגייסות כלי תקשורת שונים במערכת הבחירות האחרונה לצדדים פוליטיים מסוימים.

במינימום אפקטים ומקסימום מבע מצליח המחזה להציב בפנינו את המציאות הלא פשוטה, ההבדל הדק שבין מציאות לדמיון ומתי נתקשה להבחין ביניהם. אם סיפרתי בהתחלה על הפשטות האקסקלוסיבית של התיאטרון של לוינשטיין, גם במחזה הנוכחי אפשר לראות את ההפקה המוצלחת, מושתתת על עשר אצבעות בלבד: ההצגה כולה, דרך תפאורתה ועד לבוש השחקנים, כולה בצבעי שחור- אפור ולבן, כדברים הכתובים על גבי עיתון היום ולעיתים מצליחים לשטות בנו הקוראים כאמינים באופן וודאי, מלבד קטעי המעבר הדרמטיים של ריקוד טנגו, אגרסיבי במקצת, של זוג גברים, בהם נצבעת הבמה כולה בצבעי אדום ומשמש מוטיב חוזר המבשר על העתיד לבוא. גם קטעי המוזיקה מעוררי החשש לגורל הדמויות והמעברים הדרמטיים שגאוניים בפשטותם ומשתלבים לכל אורכו של המחזה הותירו אותי פעור פה וממתין בקוצר רוח לקתרזיס שלצערי, תאלצו ללכת לראות בעצמכם אם הגיע או לא.  

ובגלל שלוינשטיין נמצא בפרטים הקטנים, חשוב לי לציין, נראה כי נעשתה מלאכת מחשבת אודות התרגום. העובדה כי מדובר במחזה שאינו מקורי ממוסכת פלאים והנוסח העברי נראה לנו טבעי ולא מעורר אי נוחות. נראה כי התפקידים נתפרו כחליפות שעוצבו במיוחד עבור מידותיהם ותאמו שחקן שחקן את חזותו החיצונית, ושם טמונה חוכמתו של לוינשטיין. אי אפשר לסיים ביקורת על הצגה מבית היוצר שלו בלי לדבר על הלב הפועם והוא צוות השחקנים. התרשמתי במיוחד ממשחקו המשכנע של דיוויד טטרו, המגלם את דמותו של אראנדיר, אשר נמצא בלב הפרשה ולא מאפשר לצופה להישאר אדיש. לכמה רגעים עוצרי נשימה הוא גרם לי להכנס לנעליו ולחשוב על עצמי כעומד בין מציאות לדמיון, פרשת דרכים כזו שכל אחד ואחת פסע בה בחייו לפחות פעם אחת, בלי קשר לנטייה מינית. אני מאמין שעוד נשמע ממנו בעתיד.

 

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...