ד"ר אורנה דונת. צילום: תמי אבן.
עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

משטרת ההורות ומכבש הנורמטיביות

מ"זו טעות גדולה" דרך "תתחרטו על זה בעתיד" ועד "תהיו זקנים בודדים ועריריים" - החברה מפעילה מגוון לחצים על אנשים שמחליטים לא להביא ילדים לעולם. ד"ר אורנה דונת, חוקרת ומרצה פעילה בנושאים של אי-אימהות ואימהות מנקודת מבט סוציולוגית ופמיניסטית, סבורה שגם גברים נמצאים תחת לחץ חברתי רב להרות ולגדל ילדים וילדות. "אני מייחלת שיבוא יום אחר שבו נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת ושלא רוצות להלעיט את גופן בגלולות והורמונים, תוכלנה לעבור הליך כירורגי מבלי שהן תחשדנה כמי שלא יודעות מה הן עושות ולמה", היא אומרת בראיון ל-GoGay

את ד"ר אורנה דונת פגשתי לראשונה בכנס בו דיברה על סוגיות של אי-הורות בכלל והקשר לקהילת הלהט"ב בפרט. דונת שוחחה ארוכות על כך שמופעל לחץ רב ללדת ולגדל ילדות וילדים, הן על נשים והן על גברים. ישבתי בקהל, באי-נוחות, בין היתר משום שהיא שיקפה במדויק את המחשבות שעוברות לי בראש ואת הלבטים שאיתם אני מתמודד בניסיון להבין ולגבש עמדה בנוגע להורות, בעד ונגד. שמעתי כיצד כל המסרים שמעוברים לילדים הם בסגנון של "כשתתחתן ויהיו לך אישה וילדים", ולא "אם", כיצד התרבות שלנו מכניסה אותנו לאוטוסטרדה שבה השליטה שלנו על חיינו הולכת לא פעם לאיבוד. היא סיפרה על נשים (וגברים) שהביאו ילדים לעולם בלחצי הסביבה ומתחרטים על כך עד עצם היום הזה. קווי הדמיון בין כפיית הטרונורמטיביות לכפיית הורות נראו חזקים, והרגשתי צורך עמוק להמשיך את הדיון הזה, בראיון איתה.

דונת מסבירה שיש לה "נטייה" לאי-הורות. "מבחינתי מדובר בנטיית-לב כלפי אי-אימהוּת, כלומר אני לא רוצה להיות אימא", היא מסבירה. "כיום, המסר היחיד כמעט שמועבר אלינו מגילאים מאוד צעירים הוא שעל מפת הדרכים יש נתיב אחד בלבד ולפיו כ-ו-ל-נ-ו נוטות באופן טבעי כלפי אימהוּת; רוצות להיות אימהוֹת. אבל אם נשרטט מפה שמשקפת ביתר דיוק את מה שקורה בפועל אז נראה שנשים שונות נוטות לכיוונים שונים הן ביחס לאימהוּת והן ביחס למערכות-יחסים מטפלות עם ילדות/ים: חלקנו לא רוצות להיות אימהוֹת אבל כן רוצות להיות בקרבת ילדות וילדים ולכן עוסקות נניח בחינוך או בשמירה עליהם וטיפול בהם, וזה כולל גם ילדות וילדים במשפחה כמו למשל אחייניות ואחיינים; חלקנו לא רוצות לעבוד בעבודות חינוכיות וטיפוליות עם ילדות/ים, ולא רוצות להיות אימהוֹת; חלקנו רוצות להיות אימהוֹת וגם לטפל בילדות/ים של אחרות/ים, חלקנו רוצות להיות אימהוֹת ולא לטפל בילדות/ים של אחרות/ים".

"אנחנו ניצבות בפני מפת דרכים שהיא הרבה יותר מסועפת מזו שמוכתבת לנו חברתית, רק שכל עוד מדובר על "נטייה" אחת בלבד – כל נטייה אחרת נחשבת לסטייה וכנגד זה אני יוצאת בנחרצות".

זו נשמעת כמו החלטה מאוד מורכבת. מתי "יצאת איתה רשמית מהארון"?

"בגיל 16. אבל בדומה ל"ארונות" אחרים – לא מדובר ב"יציאה" חד-פעמית משום שכל מפגש חדש עשוי להביא איתו דיבור על הנושא ומכאן שגם "יציאה" נוספת מ"הארון". כל ריאיון עבודה, כל דייט, כל נסיעה במונית – עשויים להוביל לשיחה שבה נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת עושות לעצמן את השיקול האם לומר או לא לומר; האם 'לצאת' או 'לא לצאת'. זה מורכב יותר".

איך גברים (או נשים?) מגיבים לזה?

"התגובות שבהן נתקלתי בחיי הפרטיים ובמחקר שעשיתי נמצאות על רצף שבין הבנה לבין אי-הבנה וניסיונות שכנוע, שלא לומר איומים ש"מדובר בטעות גדולה" ו"את עוד תתחרטי על זה!". אני מייחלת ליום שבו לא תוּרם גבה; ליום שבו היעדר רצון להיות אימא ייחשב לאפשרות קבילה נוספת לצד רצון באימהוּת. אני גם מייחלת ליום שבו יחדלו מלנסות להבהיל אותנו באמצעות חרטה עתידית משום שחרטה עשויה להיות מורגשת גם בעקבות אימהוּת והיא אחת מהעמדות הרגשיות שעשויות להתלוות לכל תהליך של קבלת החלטות ולכל מערכת-יחסים.

את "מנותחת"? את בעד ניתוחים למניעת פוריות?

"לא, לא פניתי להליך כירורגי בעניין כי אני מעוניינת במינימום מפגשים עם הממסד הרפואי והתערבות בגופי, אבל אני כן בעד שהליכים כאלו יהיו נגישים לנשים שמעדיפות למנוע כך את כניסתן להיריון. לצערי, ככל שידוע לי, ישנם רופאות ורופאים שמסרבים לעשות הליך של קשירת חצוצרות במי שאין לה ילדות/ים כי הם לא רוצים "להיות חתומים על חרטה" פוטנציאלית עתידית. העניין הוא שנשים עשויות להתחרט גם על ניתוחים אסתטיים או על הריונות – ובכל זאת בסוגיות הללו רופאות ורופאים לא ייטו לסרב וכן ייטו לקחת חלק. ובמילים אחרות – כל עוד מדובר בהתערבות רפואית שמיישרת קו עם תפישות חברתיות רווחות על ילודה ואידיאל היופי, הנטייה היא שלא לסרב".

ובעולם אידיאלי?

"גם כאן אני מייחלת שיבוא יום אחר שבו נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת ושלא רוצות להלעיט את גופן בגלולות והורמונים, תוכלנה לעבור הליך כירורגי מבלי שהן תחשדנה כמי שלא יודעות מה הן עושות ולמה. אי-אפשר, ובעיניי גם לא צריך, למחות מחיינו עמדה רגשית של חרטה למרות שברור לי שהיא יכולה לייסר. המשאלה למחות אותה היא משאלה לסטריליות שלא תואמת חיים אנושיים שכוללים בתוכם התחבטויות, שקילת אפשרויות והכרעה ביניהן, למידה, היכרות הולכת ומעמיקה עם עצמנו והעולם, הגעה לתובנות ומתן דרור לרגשות".

קולוניאליזציה של הדמיון

דונת מסבירה כי הבחירות שלה מעצבות את יחס האנשים אליה. "אני נתונה למבטים שונים סביבי וחלקם כוללים אני מניחה גם מבטים עקומים ומעקמים. לא רובם, אבל חלקם. בסדר, כל עוד אנחנו עדיין חיות בחברה שבה רצון באימהוּת נחשב רצון ודאי והכרחי – ברור לי למה אלו הם פני הדברים כרגע".

איך בעצם בנויה ההסללה החברתית להורות?

"קראתי פעם אצל חוקרת ששמה דיאנה מאיירס את המונח "קולוניאליזציה של הדמיון" בהקשר לאימהוּת (ולהורות), ואני מאמצת אותו. הכוונה היא לכיבוש הדמיון שלנו באמצעות תסריט אחד ויחיד לכאורה, כך שלא מאפשרים לנו לדמיין ולדעת שיכולים נתיבים אחרים שפתוחים בפנינו מלבד הורות, ולא מאפשרים לנו לדמיין ולדעת שישנם שערים אחרים לעבור דרכם כדי להגיע למחוזות חפצנו מלבד 'שער ההורות'. כך נוצרת הסללה אחידה: 'זיקנה מכובדת', הימנעות מבדידות, משפחה, עניין בחיים, מתן משמעות להם – כל אלה הם מחוזות-חפץ שמשותפים לבנות ובני אדם רבים, וכיום המסר שמועבר לנו חזור ונשנה הוא שהגעה אליהם מחויבת לעבור דרך שער ואוטוסטרדת הורות".

החברה מלמדת אותנו שזה הדבר הנכון.

"אכן כך, אבל זה לא נכון, לא בהכרח, ולא עבור כולנו. אפשר להזדקן 'בכבוד' ללא ילדות וילדים כשם שיש מי שאינם מזדקנים ב'כבוד' על-אף שהם הורים; ואפשר לחבב את הלבד ולא להרגיש בודדים גם כשאין ילדות וילדים כשם שיש הורים שמרגישים בודדים; ויכולה להיות משפחה של חברות וחברים ובנות ובני משפחה אחרים מלבד ילדות וילדים; ויכול להיות עניין רב בחיים גם מחוץ לטווח ההורות".

ואיך אפשר לשנות את הגישה? נשמע שזה משהו מאוד עמוק שמושרש בתרבות שלנו בצורה כמעט בלתי-ניתנת להפרדה.

"ככל שידובר יותר על קיומם של נתיבים נוספים ועל האפשרות ליצור אותם, כך יתערער כוחה של הסללה, ויותר ויותר א/נשים יוכלו להכריע לאן ללכת בעקבות נטיית לבם".

קריאה לשינוי השיח

דונת מודעת למורכבות המיוחדת של הורות להטב"קית. "אתחיל ואומר שנשים וגברים להטב"קים, בדומה לנשים וגברים הטרוסקסואלים, עשויים פשוט לרצות להיות הורים נקודה. כל הנחה אחרת חשודה בעיניי בהומופוביה", היא אומרת. "רק לאחר הנקודה אני לוקחת בחשבון שישנם גם נשים וגברים להטב"קים שעבורם הורות עשויה לסמל שער נוסף והוא השער שמוביל לתחושת שייכוּת ונורמליוּת בחברה הטרונורמטיבית, במידה ויש רצון להרגיש שייכוּת".

"לכן ההצעה שלי לעולם לא תהיה לנשים וגברים בשר ודם בפני עצמם אלא קריאה לשינוי השיח. אני חושבת שביום שבו נשים וגברים להטב"קים יוכלו לחיות את חייהם מבלי להיות מגוּנים על זהותם המגדרית והמינית, בהצטלבות עם היום שבו באופן כללי ניתן יהיה להכריע האם להיות הורים לילד/ה אחת "בלבד" או לשניים או לארבע או לשבעה או לא להיות הורים בכלל – זה יהיה היום שבו יותר ויותר יוכלו לבחון האם הם רוצים להיות הורים והאם ובאיזה אופן לרצון יש קשר לזהויות הנוספות".

מה ההבדל בין "הסכמה" ל"רצון"? 

"אני שמחה ששאלת את זה כי זוהי הבחנה מאוד חשובה שהוצעה בהתייחס למיניוּת ובעיניי חשוב לעמוד עליה גם בזירת הפריון והילודה ולא רק. כשאשה הפכה להיות אימא בעקבות איומים בגירושין מצד בן-זוגה, היא עשתה הכרעה פרגמטית בין תוצאה גרועה לתוצאה גרועה מאוד מבחינתה והפכה להיות אימא בהסכמה אבל לא מרצון: בעוד רצון הוא כמיהה לדבר לכשעצמו ושמתחיל מזיהוי בין אדם לעצמו, הסכמה כבר כוללת חוזים בלתי-כתובים, קיומם של תנאים, עריכות של משאים ומתנים ולעתים גם ניסיונות שכנוע ושידול".

"כשאנחנו מבחינות בין "הסכמה" לרצון" מתאפשר לנו לעסוק בדרכים השונות שמובילות נשים לאימהוּת ולא להסתפק במבחן התוצאה בלבד. מבחן התוצאה מלמד בעיקר על עובדה קיימת: "רוב הנשים הן אימהוֹת". העניין הוא שמכאן קצרה הדרך להסיק שאם רוב הנשים הן אימהוֹת אז "רוב הנשים רוצות להיות אימהוֹת", וזה כבר לא מדויק בהכרח משום שכאמור ישנן נשים שמספרן לא ידוע שמסכימות מבלי שהן רוצות במסגרת נסיבות חייהן המסוימות ובמסגרת מערכות-היחסים שבהן הן חיות".

"חשוב בעיניי להבין שלא כל מי שהיא אימא רצתה בהכרח להיות אימא כי הטיעון "הנה, כולן/רובן רוצות!" נוטה להישלף למול מי שאינן רוצות בניסיונות לשדל אותן להסכים, כדי שתהיינה "כמו כולן". זה מעגל קסמים, או כמו שנאמר באנגלית – vicious circle – מעגל מרושע, נבזי".

במידה והייתה גלולה, שמאפשרת לאישה לרצות להיות אם, היית לוקחת אותה? 

"חד-משמעית לא. הגיוני לי שישנן נשים שרוצות להיות אימהוֹת ושישנן נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת, והגיוני לי שאני לא רוצה. טוב לי מאוד בהיותי אשה שלא רוצה להיות אימא, ולעצמי אני לא מוצאת ולו סיבה אחת לשנות את זה. מה שכן, אני פוגשת נשים שלא רוצות להיות אימהוֹת או שמתלבטות האם להיות או להיות אימהוֹת שהיו רוצות לרצות, משום שלא פשוט לחיות בחברה משדלת הילודה כישראל כשאת לא רוצה, ולא קל להתלבט".

האם יש בעינייך טרייד אוף בין הורות לקריירה?

"מהמחקרים שעשיתי למדתי שלא, אימהוּת וקריירה לא בהכרח מתחרות ביניהן על אותה משבצת: נשים רבות מבין אלה שהשתתפו במחקר הראשון ושלא רוצות להיות אימהוֹת, לא מתעניינות בקריירה ולא מעוניינות בקריירה. לפעמים בדיוק להפך – הן מרגישות משוחררות מהצורך 'לרדוף אחר קריירה' בין היתר משום שהן נדרשות לכלכל את עצמן בלבד או את עצמן כחלק ממערכת-יחסים זוגית. בנוסף, נשים רבות מבין אלה שהשתתפו במחקר השני ושמתחרטות על כך שהפכו לאימהוֹת, אינן מתחרטות בגלל שאימהוּת בלמה אותן ב'מרדף אחר קריירה' אלא מסיבות אחרות".

"השורה התחתונה היא שהתפישה שלפיה מי שלא רוצה להיות אימא היא בהכרח "אשת-קריירה" עשויה להיות סטריאוטיפית ולא משקפת את מה שקורה ושמורגש בפועל".

יש לדעתך אספקט כלכלי להסללה להורות? פוליטי? האם ישראל שונה ממדינות אחרות שאת מכירה בהקשר הזה?

"ישראל דומה למדינות אחרות ושונה מהן בו-זמנית. היא דומה בכך שמדינות רבות מעודדות-ילודה בשלל דרכים וצורות מסיבות פוליטיות, כלכליות ולאומיות. היא שונה ממדינות אחרות בכל הנוגע לעוצמת ותדירות הלחצים שמופעלים כלפי נשים בכדי שהן תהפוכנה להיות אימהוֹת. שוחחתי לא אחת עם נשים שעברו לגור במדינה אחרת ושמספרות שאי-אפשר להשוות את תדירות הניסיונות להתערבות ולשכנוע כאן בארץ ביחס למדינה שבה הן גרות; כאן בארץ כמעט שאין הפוגה".

המחקרים שלך מדברים בעיקר על נשים, מה דעתך על גברים בהקשר הזה?

"גברים נתונים לפחות לחצים וניסיונות שידול אבל גם הם לא פטורים מהם; גבר בגיל 40 ומעלה שלא הפך לאב עשוי להתמודד גם הוא עם שאלות טורדניות, למרות שטווח הזמן שלו ממושך יותר מזה של נשים כי הוא יוכל להיות אב גם בגילאים מבוגרים יותר אם אין בעיות רפואיות".

"בנוסף, מבין 10 גברים שעמם שוחחתי, שמתחרטים על כך שהפכו לאבות – 8 הפכו לאבות רק משום שבת-זוגם רצתה להיות אימא והם לא רצו להיפרד ממנה. במילים אחרות, גם גברים עשויים להפוך להיות אבות בהסכמה ולא מרצון, אבל צריך לתת את הדעת לכך שבמציאות שבה אין שוויון בשכר למשל שבין נשים לגברים, גבר שיפרק זוגיות בעקבות היעדר הסכמה לגבי הורות לא בהכרח ישלם את אותם מחירים שתשלם אשה שתפרק זוגיות בשל כך. אין כאן גזרה שווה ב-100% כשההקשר החברתי לא מושתת על שוויון".

מה דעתך על זוגות שמביאים ילד כאמצעי לשימור הזוגיות? 

"אותם אני מבינה; מבהיל לפרק זוגיות ולשנות סדרי עולם ולכן לעתים כל האמצעים עשויים להיות כשרים כדי להימנע מכך. מה שאני כן יוצאת כנגדו זה התפישה הרווחת שמועברת לנו תדיר והיא שילד/ה בהכרח יובילו להתקרבות בין א/נשים. לא רק שהם לא בהכרח יובילו להתקרבות אלא שהם גם עשויים להעמיס מטען מכביד נוסף על מערכת-יחסים שמתקשה לסחוב עצמה ממילא. התפישה הזו עשויה להוביל לסבל – גם בקרב ההורים וגם בקרב הילדות והילדים, שלכאורה לא עמדו בציפיות שהועמסו על כתפיהם מבלי דעת".


ד"ר אורנה דונת היא פוסט-דוקטורנטית בתכנית למגדר ובמרכז לחקר וקידום בריאות האישה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומחברת הספר "ממני והלאה, הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל."  ניתן להתרשם מהפרק הראשון בספר בקישור הבא.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...