ניב סוניס. צילום: צילום אישי.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

תמו ימי ההבלגה

אנו עדים להתעוררות אמיתית וספונטנית נגד הבית היהודי: במפגשים, בכינוסים, וכעת גם בבתי הספר. הקהילה הגאה מפסיקה לשתוק, ולא מחכה בשקט לקבלת זכויות, אלא נאבקת כדי לקבל את השוויון שמגיע לנו. מדובר במלחמה של ציבור מדוכא שסוף סוף קם על הרגליים ועונה לתוקפיו

בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתעוררות אמיתית וספונטנית של חברות וחברי הקהילה הגאה נגד הבית היהודי. אני אמנם פעיל בקהילה שנים ספורות בלבד, אך בכל שנותיי איני זוכר פעילות כל כך ענפה, מקורית ומלאת עוצמה כמו הנוכחית.

הדברים החלו עם הפגנות קטנות וחשובות של פעילים ופעילות בקהילה באירועים של הבית היהודי, בהם הפעילות/ים קמו עם דגלים ובמקרים מסוימים אף אמרו - מי בשקט, מי בצעקת כאב - את אשר על ליבם. השלב השני היה מחאה במספר מוסדות אקדמיים בהובלת התאים הגאים, שם הקולות הגאים נשמעו היטב בפאנלים לקראת הבחירות או בהרצאות של אנשי ונשות הבית היהודי.

השלב השלישי, לו אנחנו עדים ממש בימים אלו, הוא המשך של אותה הפעולה, כשהפעם זה כבר מגיע אל בתי-הספר. נערות ונערים הכינו מפגן מרשים אל מול ביקורו של בנט בתיכון בליך שברמת גן, ואחריהם נער עשה דבר דומה לינון מגל בפאנל שבתיכון אורט שבגבעתיים. בשני המקרים התקשורת התייחסה כמעט באופן בלעדי לאותם שני נערים - האחד בן לזוג נשים, והשני בן לזוג אבות ואם. הסיקור התמקד במחאה, המחאה שלנו.

מחאה עממית שצומחת מתוך השטח

המחאה הזו יכולה להתקרא "מחאה עממית", משום שהיא צומחת מלמטה. מתוך השטח. מהמציאות. היא נובעת מכך שהקהילה הגאה בישראל הולכת ומתבגרת, ומבינה שזכויות לא ינתנו מתוקף זה שנתנהג "יפה", שנהיה "אזרחים טובים", ועל הדרך נבליג על אמירות ומעשים להט"בופובים שקורים ברחוב אך גם בתקשורת ובעיקר בבית המחוקקים.

הגיע הזמן בו הקהילה הבינה שעליה להסיר את הכפפות ולתקוף בחזרה, להסיר את התדמית הכאילו-פלורליסטית ומקבלת של מפלגות מסויימות ובראשון הבית היהודי. הגיעה העת להילחם על הקהל שמתלבט למי להצביע בבחירות הקרובות. הרי את דעתה של אורית סטרוק לא נצליח לשנות, גם לא את של בנט או אורי אריאל, אבל כן נוכל לשכנע חברים וחברות, בני ובנות משפחה או חברות/ים ללימודים- כל קול שתתנו למפלגות להט"בופוביות הוא קול שמופנה נגדנו.

הכוח והעוצמה מאחורי הפעולות בשבועות האחרונים מראה לנו ולציבור הכללי שיש לנו השפעה משמעותית, אדירה, חשובה, ושאנחנו כבר לא מפחדות/ים להשתמש בה. אנחנו נילחם על הזכויות שלנו במקום להתחנן, ואנחנו נילחם בכם - להט"בופובים - במקום להושיט את הלחי השנייה. תמו ימי ההבלגה.

אסור לעצור כאן, יש להרחיב את המאבק

אבל כל זה לא מספיק. לא מספיק לי שאנחנו קמים מול שנאה שמופנית אלינו, לא מספיק לי שאנחנו נלחמים על הזכויות שלנו . העוצמה הפוליטית שלנו צריכה להיות מופנית לכיוונים רחבים יותר. נכון, אנשי הבית היהודי שונאים אותנו ויעשו הכל על מנת שלא נרים את הראש בגאווה, אבל השנאה שלהם לא מופנית רק כלפינו. חברי הסיעה וחלק עצום מתומכיהם פועלים נגד קבוצות נוספות בחברה הישראלית- ערבים, דרוזים, פליטים, מהגרי עבודה ואפילו נשים.

אני חושב שאנחנו ננצח בסופו של דבר את המלחמה הזו, ולא רק את הקרב הנוכחי. אבל המלחמה היא לא רק עלינו, לא רק נגד שנאה המופנית כלפינו ועל דיכוי יום יומי שאנחנו עוברות ועוברים. המלחמה של ציבור מדוכא שסוף סוף קם על הרגליים ועונה לתוקפיו צריכה להיות מלחמה נגד כל סוג של גילוי שנאה, כל סוג של דיכוי וכל סוג של הסתה.

אני גאה בקהילה שלנו כל יום, אבל במיוחד בשבועות האחרונים. כל הכבוד לכל פעילה, כל סטודנטית וכל תלמיד שעומד על שלו ושלנו בו זמנית. אסור לוותר, אבל אסור לוותר גם על שאר החברה.

ניב סוניס הוא יו"ר משותף של החוג הגאה במפלגת העבודה.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...